(ציטוט הכותרת מאת- יוסי בנאי.)
מספר הערות תחילה: היצירה מטה מתבססת על תצפית מאוד לא מכלילה
ואף די אישית, ואין בכוונתה וביומרנותה להכליל כל מערכת,
קיבוצית או לא קיבוצית באשר תהא. המאמר מנסה להשמע אובייקטיבי
- סליחתי אם הוא חורג מעט מגבול זה. כמו כן - סליחתי על
הביטויים החוזרים והנשנים אשר מכיל הכתוב, המורידים מעט מרמת
השנינות אליה הייתי רוצה להגיע. רק אוסיף ואציין, כמובן - אשמח
לקבל תגובות מכל סוג שהן. אין בכוונתי לפגוע באף גורם שהוא,
ואם קרה האסון - שוב אבקש מחילה. אנא ראו במאמר המובא כאן
לפניכם מסמך  אנושי-חברתי, הנכתב ממספר נקודות מבט. אין זה תיק
פלילי-משפטי, ואין זה חיבור בית-ספרי. החיים האלו, ואולי כאן
גם יהיה המקום להוסיף - ותו לא.
סליחה על הארכת היתר בהקדמה הנ"ל.

מבוא

"הילדים של היום, הם אינם הילדים של פעם". סיסמא קלישאתית זו
נחשבת לנצחית, בייחוד כאשר היא שגורה בפי אנשי קבוצים. אלא
שאותם אנשים, לא יעלו על הדעת שאולי בעצם הכל נובע מהם.
החינוך לעבודה, התרומה לזולת ואחדות הנפש - כל אלו גם הן
קלישאות שחוקות עתה, הנזרקות לעיתים באוויר כל פעם שאנשי קיבוץ
מבוגרים (הנדבקים גם בכינוי: ציונים לשעבר) מנסים להעלות
הפרכות על ילדי המשק בישראל 2002.
איה הטעות? היכן העשייה? ומה, למען השם, קרה לאותם ילדים של
פעם?
חברה קיבוצית, וחברת ילדים קיבוצית בפרט, מדינת ישראל תשס"ב -
הייתכנו?

הרשימה הבאה נכתבה ונכתבת לא רק, אך בעיקר מהלב. מקור כוח וידע
הנובע, לעניין זה, מהתבוננות, ראיונות, שיחות והשוואות, בעיקר
סובייקטיביות. כל אלו הביאוני לכדי תמיהה תכליתית זו. ילדת
קיבוץ אנוכי, ילדת קיבוץ שתוהה בכלל מה זה אומר.

I- קבלת ילדי חוץ לקבוצת ילדים, הן מצד הבנים והן מצד
המערכת.

לפני שאגיע ליציאת ילדים  מהמעגל החברתי, מוטב שאתחיל
בכניסת ילדים  למעגל.
ילדי חוץ היוו, מאז ומעולם- גורם לא שייך לשאר הקבוצה, הנבדל
ב:-"שונותו" מן השאר. מובן שאין מדובר בילדים המגיעים לקבוצה
בסביבות הגיל הרך, או אפילו בכיתות היסודי הנמוכות. בתקופה זו,
הרי, אין עוד ילדי הכיתה  מודעים באופן אבסולוטי (באשר יהיה)
לאחידותם כקבוצה (כיתות א'-ג'), אלא ככלל- חלק מכל הילדים
בקיבוץ.
אולם, לקראת כיתה ד', וככל שהזמן קרב לשנת הבר-מצווה (השנה
החשובה ביותר בהווי  הטף הקיבוצי, לכאורה), מתגבשת לה קבוצה
והילדים מתחילים להכיר בקיומם כמעגל כיתתי. בו בזמן, נהפך
ומתאמת מיתוס  "המעגל הסגור" (המודבק מאז ומתמיד לילדי קיבוץ
והמנסה להוכיח את סגירותם ואי היכולת שלהם לקבל ילדים שלא
כמותם. או, במילה עדינה - סנוביזם), ונהיה מובן לעין עד כמה
שילדי המשק חיים האחד בשביל השני.
כאשר מגיע ילד חדש, ולא מדובר בילד למשפחה חדשה בקיבוץ, אלא
בילד חוץ לכל דבר- המגיע ללימודים, נשאר בבית -הילדים (או כל
מוסד פנאי קיבוצי באשר יהיה), ונוסע לביתו כשכל הילדים הולכים
לביתם, פתאום מסתגרת לה הקבוצה יותר כנגד אותו ילד X, אשר
לעניות דעתם - שונה מהם, ו - "אינו משלהם".

איך בכלל קורה הדבר, ואיך לפתע נהיית קבוצת משק לכדי מעגל סגור
ונעול היטב?
לקראת תחילת גיל ההתבגרות מבין ילד בקיבוץ מעט יותר על קיומו.
יותר מכפי הגיל בו נהיה עולל מודע לסביבתו (גיל 4 לערך), אלא
גיל הנע בין - 9-11. בערך בגיל זה מבין כל ילד קיבוץ שהוא בעצם
חלק מקבוצה, חלק מקולקטיב. קולקטיב מגובש. האליטיזם שבעניין
הוא שילדי קיבוץ, בנקודה זו של חייהם, מחשיבים עצמם נעלים יותר
מאותו ילד חוץ X. הם כולם מהקיבוץ, והוא כלל לא שייך אליהם.
  התנהגות זו, אלא, מתאפיינת לכשהקבוצה מתגבשת (והגיוני שילד
חוץ X הוא הגורם בעצם לגיבוש, אך הוא אינו הגורם העיקרי. כלל
וכלל לא.), ודברים כאלו - האם עודם קורים בקיבוץ?
האם ילדי הקיבוצים מקבלים מספיק תמיכה מהמערכת למען עשייתם
קבוצה אחת מגובשת, או שמא - אוטונומיה של מספר כיתות ביחד
יוצרת בעצמה מעין התבוללות? פסיקה מוחלטת שהכל טמון בחינוך
תהווה האשמת שווא. אם כך, במה כן תלוי הדבר?

II- השערה טכנולוגית גבוהה של ילדי-הקיבוצים במאה ה-21

ילדים בשנת 2002 ניזונים מריבוי טכנולוגיה, הנדחס לפיהם באופן
מהיר והמהווה חלק משליט במערך תחומי הפנאי. בכל הארץ, כמעט
שבכל העולם.
אלו שטענו נחרצות כי ילדי קיבוץ לא יודעים מחשב/טלוויזיה מהם -
טעות מרה להם, ובגדול. לא רק שילדי קיבוץ יודעים אינטרנט
מהותו, אלא שרוב מכריע מהילדים המשתמשים באינטרנט באופן רציף,
והנתון מבוסס על סטטיסטיקה כלל ארצית - הינם ילדי קיבוץ.
מגיע ילד, שעד היום הכיר רק בקיום קבוצתו, אל האינטרנט, ולפניו
נגלה עולם ומלואו! השאלה היא - מה בא קודם? הביצה, או
התרנגולת? - - - הילד, או הטכנולוגיה? מי מקדים את מי?

עולם האינטרנט פותח לילד "עולם ילדים" שלם ואחר. כמו כן, גם
הטלוויזיה ומשחקי הוידאו. הנזכרים האחרונים מהווים אמנם עולם
קטן יותר, שאינו כולל בריות, אך ילד-משק, שקבוצתו לא מתאימה את
דרכיו, והוא אינו מסתדר עם אף לא אחד מילדי הקיבוץ, יכול למצוא
מפלט ישיר במשחקי הוידאו שלו, כשם שיישאר כל היום בבית ויישחק
בהם. בימינו כבר לא צריך קולקטיב-תרבותי לילדים. ריבוי
האפשרויות שהטכנולוגיה  המודרנית והיומיומית מתירה לילד ממוצע
בן 10 היא גדולה מכדי שבתי-הילדים יהוו את מכסה שעות הפנאי
שלו.

ילדים שלא משתלבים בחברת בני-גילם אשר בקיבוץ, מוצאים נחמה
בטלוויזיה, במחשב וכן באמצעים הדומים להם. בגיל הזה קשר עם
ילדים אחרים אינו נחוץ מדי, וכך אינם מרגישים בודדים ("יש
מכשיר- את האושר תכיר!").
אך לעומתם, מה עם בני הנעורים?
גם אם עד גיל 13 מישהי הסתדרה עם קבוצת הילדים שלה, הרי גורם
זה אינו מכריע להמשך חברות משמחת.
אין עוררין על כך שבתחילת, ואף בשיא גיל ההתבגרות, כל אחד משנה
אופי - מקבל ומספח תחומי עניין שונים משל חבריו לקבוצה.
השינוי, כמובן, מתקבל בעיקר כתוצאה מאותם אמצעי הטכנולוגיה
המוזכרים לעיל.  בכן - מובן שזוהי דרכו של עולם, להשתנות. אך,
כיצד קורה שחלק משתנים לאחד, ונוצרים מחדש לאותה קבוצה מאוחדת
שהיו בילדותם, בעוד שאותה מישהי, נניח, מפאת גורמים טכנולוגיים
או לאו, משתנה לכדי מישהי אחרת, ומגלה שתחומי העניין שלה
שונים משל חבריה, שכן בזאת הם נמוגים מחייה וכבר אינם חבריה.
באופן לגיטימי, הם התרחקו האחד מן השני במרוצת ההתבגרות.
כל הקבוצה מגובשת, אבל אותה מישהי לא מוצאת עצמה שייכת אליהם.
היא איננה יותר חלק מאותו קולקטיב שבגר, וקיבל פנים שונות.

בתשובה לשאלת הביצה והתרנגולת - שתי האפשרויות נכונות. האחת,
כמובן - הביצה באה לפני התרנגולת; אינטרנט, תנועות-נוער,
אירועי מסיבות ארציים וכיוצא בהם -  כל אלו עוזרים לשינוי האדם
לכדי מה שהוא נהיה. ועם כל שינוי, כדרך החיים - באים גם
אנשים.
על אותו משקל - התרנגולת באה לפני הקבוצה. לא מן הסתם, אך כן
מן הצורך של בני-נוער להכיר אנשים חדשים, לרכוש חברים שאינם
קשורים למעגל החברתי-קבוצתי במשק, אליו התפורר זה מכבר הצורך
להרגשת שייכות. אם כך - נערה X מקבלת מוצא לדברים חדשים דרך
תנועות-נוער, ארגונים שונים, אינטרנט. הכל, כמובן- בזכות אמא
תקשורת-ילדה-טובה (שהנה,בזכותה- הנערה כבר לא תשאר בודדה).
אולם, מה עם אלו אשר אין ביכולתם למצוא פשרה באמצעי טכנולוגי/
המוני, באשר יהיה?

"אתה נולד לתוך מקום וחברה, שאף אחד לא שאל אותך אם דווקא שם
אתה רוצה לחיות. בגיל שבו, אם יש לך מזל, אתה מתחיל לשאול
שאלות, רוב הסיכויים שאתה כבר נמצא באחד מהמצבים האלו:
     א)אתה שונא את המקום, והמקום שונא אותך. אתה לא יכול
לחכות לרגע בו תסתלק.
     ב)אתה נקשר אל המקום ואל אי-אילו האנשים שבו. אתה לא
רוצה לעזוב."
                                (-איתמר בן-זקן, מתוך-
"המדריך לאנרכיסט מתחיל", כתב העת הפנימי-מחתרתי - "קוץ",
גיליון 7, יוני 2001.)

III- בתי ספר אזוריים כמפלט

כיום, יותר משלושת-רבעי  קיבוצי ישראל משתתפים ומתחנכים
בבתי-ספר אזוריים. בדרך כלל, בתי הספר הללו מורכבים בתוכם
ממספר קיבוצים (שמו"ץ, תק"מ או אף מעורבב). חלק מבתי הספר
הקיבוצים-אזוריים מערבים גם למידה של בני-נוער מערים בסביבה.

בכן - בני נוער אשר עיסוקיהם אינם נובעים ומתבטאים בטכנולוגיה
כלשהי, מוצאים מפלט חברתי בבית הספר. הם יוצרים חברים מקיבוצים
שונים, וכך יכולים להימצא אפילו כ-"חצי בני קבוצה" בעבור ילדי
קיבוץ אחר. אך למען אי-ההשלייה - המושג "קבוצה", בקיבוצים
ממוצעים בשנים האחרונות, מתפורר וחוזר לאפרו.
הגיבוש הקבוצתי מתרחש בשיאו בסביבות שנת בר-המצווה, שהרי אם יש
משהו שכן נשמר ומשומר מתקופת ה-"היאחזות" אצל בני-הקיבוצים
הצעירים (וכמובן- המערכת האוכפת אותם), הרי זו שנת בר המצווה.

אולם אין לשכוח שהגיל הסמוך, המחכה מעבר לפינה- הוא הגיל בו
מתחילים הילדים להשתנות.
גיל ההתבגרות משנה ילד לא רק כתוצאה מהמכשירים הסובבים אותו
(עליהם דובר קודם לכן), אלא גם מהסביבה האנושית השייכת לו. חלק
מכל העניין האנושי הוא, כמובן - ילדי בית-הספר שלא מקיבוץ הילד
המתבגר. רק שלעומת זאת - סביר לחלוטין, לגיטימי ומתקבל על כל
דעת, שגם קבוצה מגובשת (ככל שתהיה), בה אין "ילדים בודדים"
וכולם חברים של כולם, הגיוני ותיפרד מעצמה כתוצאה של ילדי
הקבוצה היוצרים קשרים עם ילדי בי"ס - כל אחד עם ילדים אחרים.

IV- פילוג, אוטונומי ולאו של הקבוצה בגיל ההתבגרות- כתוצאה
מסוגי מעמדות בבית-הספר, ומעגלי חברויות שונים.

אם כך, נניח ובקיבוץ X קיימת קבוצה של בני 14 הלומדים בבית-ספר
אזורי. ילדי הקבוצה, מגובשים ככל שיהיו, מגיעים לראשונה
לבית-הספר ובמשך הזמן יוצרים קשרים עם ילדים אחרים, שכן - שבעה
קיבוצים שולחים ילדיהם לבי"ס זה. כל קבוצה הינה מגובשת וילדיה
חיים בצוותא והם ידידי נפש האחד של רעהו. ברגע שילדה Y מקיבוץ
X יוצרת קשר עם ילדה N וחברותיה לקיבוץ, ילדה Y התנתקה מעט
ממעגל הקבוצה שלה, השייכת לקיבוץ X, עכשיו היא חברה של ילדות
קיבוץ X2, והיא וחברותיה נהנות ממעמד גורמה אליטיסטי, ובמונחים
של ילדים מתבגרים הן - "מקובלות" ו-"נחשבות". זאת בעוד שחברה
הטוב של ילדה Y נחשב לפתע, בבית-הספר האזורי, ל - "חנון", "לא
מקובל" ו-"מנודה".
פתאום נדמה כי תמה ופגה האידיליה היפה.
האמנם?

האם למעמדות החברה בבית-הספר יש אפקט השפעה ישיר על חיי החברה
במשק?
נניח שאין מדובר במשחקי ילדים אשר ברגעים אלו ממש מגלים
הורמונים משמעם. נניח שבמקרה אחר מדובר בילדים מעט יותר
בוגרים: נערהD, מקיבוץ Z- מתחברת עם הבנות של קיבוצים Z2 ו-
Z3, בעוד שחברתה הטובה מילדות, נערהH, מתחברת עם בנות קיבוץ
Z4, ומעגל החברתי המצומצם ישנה גם נערהT, מאותו הקיבוץ (Z).
בבית הספר, הנערות D ו-H אינן מדברות האחת עם השניה, כשם שאינן
קיימות האחת בשביל השניה. אך מה לגבי המשק? אין לשכוח כי גם
במשק קיימת חברה, ובמשק הן דווקא מדברות, ובמשק הן כן חברות.
המושג "חברה בהזמנה" אינו נמצא בקיא כל-כך בסביבת החברה
הקיבוצית.
אך כולם מתבגרים. ילדים משתנים והופכים לנערים ונערות - נערים
ונערות בעלי שאיפות רבות. זו החברה הקיבוצית, ולאו דווקא התא
הקיבוצי, המאפשר להם לפרוח.
ברגע בו פרצו המחשב, הטלוויזיה וכן - בתי-הספר האזוריים לכדי
גודל מעצמתי כמעט, נפתחו קני הנשימה והרצון של בני-הקיבוצים
הצעירים. הם עכשיו, באחוזים מחרידים יותר משנה לשנה- עוזבים אט
אט את הקן, וכבר לא ישובו.
אין זה ג'וק קטן, אלא העתיד הקיבוצי המזהיר.
ותמונתי, גבירתי, היכן  עליי לקבעה?

סוף דבר (?)

אשר לשאלת החינוך הקיבוצי - העשייה, המטרה וההתקדמות - דומני
שאין בפי עוד טיל מרדני לשגר, לכל מקום שהוא.
מדוע, בעצם, שאנסה להאשים מישהו? הרי אין לי את מי.
אחרוני הקיבוצים, גם הם ככלות כולם, יתפוגגו לכדי משהו אחר
בשלב מסוים. משהו שונה.
השאלה דווקא טמונה בנו, התוהים. האם נעמוד מנגד, וניתן
להתדרדרות החינוך הקיבוצי להשפיע גם עלינו, ולהשפיע בכלל?
או שמא, האם נקום, נחבוט ונביא אנו את השינוי לעשייה? ואם
כן, אז איך?
אין אפשרות להחזיר את הגלגל לקדמותו, אך בהחלט אפשר לשנות
אותו, ולטובתנו.

                    "..ואז, ברגע הזה, היה לאיתמר רעיון.
רעיון נפלא, רעיון של קוסם.  'אולי אני לא יכול להחזיר אותך
להיות אבא שלי', אמר לתרנגול, 'אבל אני יכול להפוך אותך
להיות אבא שלי!'...."

(-דויד גרוסמן, "איתמר וכובע הקסמים השחור".)



(C) מרץ 2002.
    אדר תשס"ב.