"בוקר טוב, גברת ברטוק," אמרה האישה הלבנה בחיוך. גברת ברטוק
השיבה באותו חיוך עייף וחיכתה בסבלנות מדאיגה בעוד האישה הלבנה
הניחה את מגש התה על השולחן הקטן העמד ליד כסאה של הגברת.
"בוקר טוב," היא לבסוף השיבה. האישה הלבנה הנהנה בחיוך ונגבה
את ידיה על סינרה. "היום יום מיוחד, גברת ברטוק, נכון?" שאלה.
"כן, מיוחד." הגברת השיבה למרות שלא היה לה מושג על מה האישה
הלבנה מדברת.
"את יודעת למה הוא מיוחד?" האישה הלבנה שאלה ברך והתיישבה ליד
גברת ברטוק.
"בוודאי," זאת השיבה. האישה הלבנה חייכה לעצמה.
"ובכן, למה?"
"מפני שהיום בא המלך לראות אותי."
"המלך, גברת ברטוק?"
"כן, בוודאי, מלך העכברים! הוא הבטיח כי יבוא היום," המשיכה
הגברת, "הוא אמר שיבוא עם כל פלוגתו כדי להעניק לי פרס."
"את צודקת, גברת ברטוק, איך יכולתי לשכוח!" צחקה האישה הלבנה,
"בוא המלך הוא אירוע מיוחד במינו. ומגיע לך פרס בהחלט. בואי,
צריך להכין אותך לבואו של המלך."
גברת ברטוק נשמה עמוקות. עליה לאזור כוחותיה לקראת הערב. האישה
הלבנה עזרה לגברת להתרחץ ולהתלבש במיטב בגדיה כיאה לגברת
הפוגשת בהוד מעלתו בכבודו ובעצמו. גברת ברטוק התענגה על הרגעים
המלכותיים הללו, בו המשרתת שלה עוזרת לה להתכונן לביקורי
אצולה, כמו בימים עברו, כמו שהיה מזמן.
כשהגברת הייתה נקייה ומצוחצחת, לבושה במיטב מחלצותיה וחיוך
בריא קישט את פניה החכמות, האישה הלבנה אחלה לה הצלחה ויצאה מן
החדר.
עם הערב נשמעה דפיקה על דלתה של הגברת ברטוק. זאת מהרה לקום על
רגליה שבקושי החזיקו אותה עם התרגשותה הגוברת מרגע לרגע.
"הכנס, הוד מעלתו!" קראה בהתרגשות.
אט אט נפתחה הדלת. פנימה נכנסו שני עכברים, לבושים מדים אדומים
מלכותיים מבד טוב ויקר. העכברים האלו עמדו על שתי רגליהם
האחוריות, התנוססו לגודל אדם ויותר, וכל אחד מהם בידו החזיק
חרב חדה כתער.
הם נעמדו דום אחד אל מול השני, יוצרים בניהם שביל מלכותי שרק
הרגליים הטהורות ביותר יכלו לעבור בו.
ואז מן הערפל הגיח עכבר נוסף, גבוה ומפאור מכולם. לבוש בגדים
מלכותיים, גלימה אדומה מקטיפה יקרה וכתר יהלומים ענק על ראשו.
עיניו שדרו חום ואהבה, וכח שאין כמוהו. פניו עטו מסכה שקופה.
הוא הסתכל מטה אל הגברת שעיניה כבר העלו דמעות. הוא כרע על
ברכו לפניה, והחזיק בסנטרה.
"הוד מעלתו," לחשה הגברת דרך דמעותיה, "כבוד כה גדול הוא לי-"
אך המלך עצר בעדה. הוא נד בראשו וחייך אליה. "כמה שנים אנו כבר
מכירים, עליזה?" הוא שאל אותה. היא חייכה למשמע השאלה והשיבה:
"לפחות עשרים וחמש."
"וכמישהו שאת מכירה כבר עשרים וחמש שנים," הוא המשיך, "את באמת
חושבת שנחוץ לי שתקראי לי 'הוד מעלתו' ותספרי לי על הכבוד שיש
לך אלי? אני יודע כמה את מכבדת אותי, עליזה, אני יודע גם כמה
את-" הוא הפסיק וחייך.
"כמה אני מה, הוד מעלתו?" נסתה הגברת בתקווה. מלך העכברים שתק.
שתק וחייך. אט אט התקרב אליה מלך העכברים ונשק לה.
"בוקר טוב, בן," חייכה האישה הלבנה. פניו של בן עטו הבעת רווחה
ואימה. הוא בהה באישה הלבנה, מקור הנחמה היחיד שלו, עיניו
פעורות, גופו מקווץ ורועד. הוא בהה בה כאילו ניסה להגיד לה דבר
מה, כאילו ניסה לבקש ממנה שתגאל אותו מיסוריו.
האישה הלבנה הניחה את מגש התה על השולחן שליד מטתו של בן. היא
התיישבה על המיטה, עוטפת את הילד המפוחד ביד חמה. עם נגיעתה בו
רעידתו גברה, אך מיד חזר לשגרה הרגילה של רעידות קטנות
ועקביות.
הכל מסביבה היה שחור. האישה הלבנה הייתה נקודת האור היחידה.
מדי פעם מתוך החשכה הציץ זוג עיניים זוהרות ונוהמות. לפעמים
הייתה יוצאת משם דמות ומתקרבת לעברו, ידיה הקרות מושטות לעברו
של הילד הקטן. במקרים כאלה הוא היה צורח. אבל עכשיו, אחרי שנים
על גבי שנים שהוא חי עם היצורים האלה, בן למד שאין לו מה לעשות
חוץ מלחכות בתוך עצמו, כל פעם בתוך החרדה והתהייה שאולי הפעם
הם יתקפו.
להפתעתו הם אף פעם לא תקפו. אבל הוא מעולם לא הדאיג אותו
בתהיות מדוע. לא משנה מה היא הסיבה, כל עוד הם לא תוקפים אז
הוא בטוח. בטוח לעת עתה.
אבל כל עוד האישה הלבנה נמצאת אז בן יודע שהוא בטוח לגמרי. הוא
התפלל חזק ככל שיכל שאותו הרגע בו היא עוטפת אותו בידיה החמות
לא ייגמר לעולם. הוא לא רצה לחזור לאפלה, לא רצה לחזור לחיות
בפחד, רק לספור את השניות עד שהאישה הלבנה תחזור, ואז שוב
תלך.
"אל תעזבי אותי," הוא לחש לה. האישה הלבנה חייכה ולטפה את
ראשו. "אתה יודע שאני פה, בן."
בן נד בראשו ברעד, "אבל את עוד מעט תלכי," הוא אמר, "עוד מעט
את תלכי והם יחזרו לקחת אותי!"
"בן, הם לא לקחו אותך עד עכשיו," האישה הלבנה אמרה, "למה שהיום
הם יקחו אותך?"
"כי היום אני בן אחת עשרה," הוא לחש לה, "הם יודעים את זה, הם
יודעים שכמה שאני יותר גדול אני יותר מסוכן בשבילם."
האישה הלבנה קמה על רגליה. עיניו של בן עקבו אחריה בחרדה
גוברת. "מזל טוב, בן," היא חייכה ונשקה לו על מצחו, "יום הולדת
שמח."
"לא, אל תלכי!" בן קרא אחריה, "לא, בבקשה, אל תלכי, אל תשאירי
אותי איתם לבד!"
"בן, אתה תהיה בסדר," היא אמרה לו לפני יציאתה מן החדר. מבטו
מפוחד מתמיד, הוא נד בראשו בתקווה אחרונה. האישה הלבנה יצאה מן
החדר וסגרה אחריה את הדלת. בן התקפל בתוך עצמו, עיניו פתוחות
ועירניות וצופות בכל הקורה מסביבו.
מן החשכה יצאו אחת עשרה דמויות. ידיהן הקרות מושטות לעברו של
בן, הן התקדמו אט אט אליו, מקיפות אותו, סובבות אותו, חונקות
אותו.
"בוקר טוב, אלכס," האישה הלבנה אמרה בחיוך. שקוע במחשבות, אלכס
לא ענה.
האישה הלבנה הניחה את מגש התה על השולחן ליד הכיסא עליו ישב
האיש.
"אלכס?" היא אמרה שנית, "בוקר טוב."
אלכס לא ענה. הוא בהה בחתול הוורוד שעמד מולו. ריחף נגד עיניו.
החתול העצל ישב במקומו, זנבו רוקד בעצבנות חביבה כמו זאת שאלכס
הכיר רק מימי ילדותו. מדי פעם הוא היה מתחיל ללקק את כף רגלו
הקדמית ואז בעזרתה את ראשו. כשהחתול היה עושה את זה אלכס היה
צוחק. הוא לא בדיוק ידע למה, זה פשוט הצחיק אותו, איך שהחתול
הוורוד הזה מנקה את האוזניים שלו.
"איך היה הלילה שלך, אלכס?" האישה הלבנה המשיכה ושאלה.
"היה טוב, נדיה," הוא ענה לה, לא מסיר עיניו מהחתול הוורוד,
"ישנתי טוב. חלמתי עלייך."
"אלכס, אתה יודע שאני לא נדיה," האישה הלבנה חייכה.
"נכון, נדיה," אלכס השיב, "אני יודע שאת לא נדיה."
האישה הלבנה חייכה שנית. היא ישבה על יד אלכס והחזיקה באחת
מידיו. "על מה אתה מסתכל, אלכס?" היא שאלה אותו ברך.
"על החתול," ענה, "החתול הוורוד כאן." הוא החל לצחוק, "תראי,
נדיה, הוא מתרחץ."
"כן, אני רואה," היא צחקה איתו, "הוא עוד צעיר, אלכס, הוא
יגדל."
אלכס הנהן בראשו והמשיך לבהות בחתול. הוא הרגיש איך ידה הרכה
של האישה הלבנה טופחת על ידו שלו שהיא החזיקה. הוא מיהר לכסות
את ידה בידו השניה. "חכי רגע, נדיה," הוא לחש לה. כשהיה בטוח
שקבל את תשומת לבה הוא חייך, "תראי," הוא אמר באותו טון שקט
וחיכה שתסתכל על החתול. כשהוא ראה שהיא צוחקת הוא נשם לרווחה.
"הוא חמוד כשהוא מתגרד," היא אמרה בשקט, אלכס חייך.
האישה הלבנה קמה מן הכסא והלכה לכיוון הדלת. אלכס לא הפסיק
לבהות בחתול הוורוד.
"נדיה," הוא עצר אותה רגע לפני שיצאה. היא הסתובבה אליו וחכתה
שימשיך. "אני אוהב אותך," אמר. האישה הלבנה חייכה והנהנה
בראשה, ואז הלכה.
אלכס המשיך להסתכל על החתול. "נדיה," הוא נשם בחיוך. החתול כבר
נרדם. היצור הוורדרד היה מכורבל בתוך עצמו כמו כרית רכה, נושם
בכבדות עצלה, מגרגר ברכות. אלכס הושיט ידו לשתות מן התה שהביאה
לו האישה הלבנה, עיניו עדיין על החתול הישן.
עד שמזג אלכס את התה החתול הוורוד כבר התעורר. הוא פיהק והתמתח
ואז ליקק את אפו והמשיך לשבת זקוף אל מול אלכס ששתה לרווחה,
מתנחם בחומו של התה ודמותו של החתול.
בעוד אלכס מחייך הוא הפסיק לחשוב על החתול. הוא עדיין בהה בו,
אבל מחשבותיו כבר נדדו למקומות רחוקים ומעניינים בהרבה מהחתול
הוורוד והעצל.
אבל למרות שהוא לא ממש הסתכל על החתול הוא שם לב שפתאום החתול
גדל. "הא! תראי, צדקת, נדיה!" הוא צחק. החתול גדל עוד. אט אט
נהייה החתול גדול יותר, מכוער יותר, מפלצתי יותר. מחתול עצל
נוצר אריה רעבתן שהחל להתקרב אל אלכס. אט אט פסע בצעדים חזקים.
ככל שהתקרב האריה כך חיוכו של אלכס גדל. "בואי אלי, נדיה,"
אמר. כשהגיע אליו האריה והתרפק בחיקו אלכס צחק.
"בוקר טוב, דוקטור," חייכה האחות אל הרופא. הוא ברך אותה בבוקר
טוב בחזרה, אם כי מחשבותיו היו במקום אחר לחלוטין.
"משהו לא בסדר, דוקטור?" היא שאלה אותו. הרופא הסתובב והסתכל
בה במבט חזק ורציני. "נראה לי שהעניין כבר שגרתי, לצערי," הוא
אמר אחרי מספר רגעים, "הרי כל יום אנחנו מאבדים פציינטים."
"אבדנו חולים, דוקטור?" האחות בהתה בו, "מתי? רק הבוקר בדקתי
את כולם-"
"שלושה." הוא הפסיק אותה, "שלושה חולים מתו הלילה."
האחות השתתקה. היא לא העזה להוציא מילה מפיה. אולי בעיקר בגלל
שלא ידעה מה לומר. הרופא נד בראשו כסבא זקן המנסה להשלים עם
אוולות העולם הצעיר שסובב אותו.
"אוי ואבוי," האחות בסוף הצליחה להגיד, "מה קרה להם?"
הרופא נאנח והעביר מספר דפים אחורה בפנקס הגליונות שלו.
"האחד, הילד בן מחדר תשע," הוא התחיל, "מת מחנק בלילה. מסכן,"
המשיך הדוקטור, "זה היה יום ההולדת שלו."
"אחת עשרה," האחות הנהנה בראשה, "הוא אמר לי אתמול בבוקר."
"השני, אלכס מחדר עשרים ושמונה," הדוקטור המשיך, "הוא נמצא
תלוי היום בבוקר."
"והאחרון?" שאלה האחות.
"גברת ברטוק," ענה הרופא, "זה היה המקרה המוזר מכולם."
האחות בהתה ברופא בבלבול. "מוזר, אדוני?"
"כן, מוזר מאוד," אמר, בעיקר לעצמו, "היא נמצאה כבר אתמול
בלילה מתה..."
"איך?"
"עכברים-"
האחות הסתכלה בדוקטור בפליאה. "עכברים? איך זה ייתכן?"
הרופא משך בכתפיו ונאנח שנית. "דברים מוזרים יכולים לקרות,
מסתבר," הוא אמר, "אולי הם נכנסו דרך החלון מהגינה-"
"אוי ואבוי," האחות אמרה שוב.
"ובכן, כבר אין מה לעשות," אמר הרופא, "צריך להמשיך בחיינו."
"כן, אדוני," האחות הנהנה בראשה וחזרה לעבוד.
היום היה מוזר, הייתה אווירה של אימה באוויר. אבל זה היה יחסית
רגיל. זה לא שכל יום אחר היה הרבה יותר טוב. האחות נאנחה בעודה
מתייקת את תיקי החולים המתים לתקייה הרלוונטית להם.
כשנגמר היום האחות ברכה לשלום את מכריה והחלה ללכת הביתה,
סוגרת מאחוריה את שער הסורגים הגדול של בית החולים הפסיכיאטרי. |