שוב אותו חלום. שוב אותו פחד. שוב אותו מבט....
היא קמה בצעקה משתוללת מזיעה.
היא מזגה לעצמה מים וחזרה למיטה
היא שכבה במיטה בוהה.
רק לא לעצום את העיניים ... לא לראות את המבט הזה שוב
הגוף שלה היה כל כך חלש,
כבר חודש היא איננה ישנה.
היא חולמת עליה. מזאת הייתה ? הנערה שמופיעה לה בחלום ?
כה מפחדת כה קטנה . ועיניים גדולות גדולות שחורות שחורות.
וכשמסתכלים עליה רואים את העיניים - העצובות.
וזה הפחיד אותה . היא הסתכלה עליה כאילו התחננה לעזרה.
מה את רוצה מימני? למה אני?
לפעמיים היא הייתה קמה מאותו החלום
אחרי שהנערה  בחלום הייתה מופיעה. כולה חתוכה מלאה דם.
נופלת לתהום אין סופית.
וממשיכה וממשיכה... ליפול.
עד ששוב היא הייתה מתעוררת. כולה רועדת ופוחדת.
והיא זוכרת את העיניים... לפעמיים רק את העיניים העצובות שלה.

שנה עברה. הנערה כבר לא מופיעה לה בחלום.
חייה חזרו לשגרה. ההורים שלה כבר לא רוצים להזמין לה איזה
פסיכולוג.
היא התחילה לחייך... לשכוח.
היא הייתה מטיילת , רוקדת, מציירת . היא לא פחדה יותר.
והיא הרגישה הקלה.

אבל ביום סתיו שברירי ... הרוח נשבה ושרקה.
והיא רק רצתה כבר לחזור הביתה.
כי איננה אהבה את הרוח הזאת. היא לא אהבה את הסתיו הזה.
לחזור הביתה ... למרק חם. לתנור דולק.
היא המשיכה ללכת... מדמיינת לעצמה את האביב
והפריחות והציפורים ושוב עלה חיוך על פניה .
הרחוב היה נטוש והיא הלכה לבדה.
היא שנאה להיות לבדה.
ואז היא הופיעה.
אותם עיניים.
אותו מבט.
הנערה מהחלום.... והיא הלכה
והסתכלה עליה והסתכלה.
מבט כל כך עמוק... וזלגה לה דמעה.
ושקט נורא .
היא הלכה אחרי הנערה
רצה אחריה.
רצתה להגיד לה שתעזוב אותה. רצתה לצרוח משנאה.

היא רצה אחריה מתנשפת.
וכשהיא סוף סוף עצרה
ליד צוק
ולמטה מים... ותהום.
והכאב הנצחי.
היא הסתכלה עליה פוחדת
בוכה
"מי את?" היא לחשה
אבל מאוחר מדי.
היא נפלה לתוך התהום.
והיא נפלה אחריה.