לזכרו של אדי, באשר הוא.

ישבנו באיזה פאב בהרצליה. נפרדתי מחברה שלי חגית באותו יום
והייתי הרוס, שבור.
אז נסענו לפאב בהרצליה ודפקתי את הראש. אני שתיתי בירה אחרי
בירה וחבר שלי אדי ישב והסתכל עלי בעינייים עצובות. אחרי זה
חזרנו. אני היייתי שיכור לגמרי ואדי, שלא שתה כלום כל הלילה,
נהג. באמצע הדרך הוא שאל אותי: "תגיד עשנת פעם סמים?" "לא"
אמרתי את האמת, "גם אני לא" אמר אדי "אבל תמיד רציתי לנסות הוא
צחק. היינו ממשיכים לדבר על זה רק שהסלקום שלו צלצל ואדי ראה
ניידת, אז הוא דיבר בדיבורית כמו בחור טוב. כבר נכנסנו לתל
אביב כשאיזה מניאק נכנס בנו מאחורה ועפנו איזה חמש מטר הצידה
והתהפכנו. הסתכלתי על אדי, דם נזל לו מהמצח ומהאף ומהפה, טפטף
על הג'ינס שלו ונספג בו. כל החייים שלי עברו לנגד עיני. המשכתי
להתבונן בו, הוא היה כל כך יפה, שרציתי להגיד לו "אני אוהב
אותך גבר" ולנשק אותו, את כולו, אבל במקום זה אמרתי רק "אדי,"
ואדי הסתכל עלי והוציא מעצמו בכח "מה?" "אתה החבר הכי טוב שלי"
"אני יודע" הוא גחך וראיתי שזה כואב לו, עיניו נעצמו. באותו
רגע הסלקום שלו צלצל, לחצתי על הכפתור האדום ועניתי בהלו
מבהיל, זיהיתי מיד את הקול של אמא שלו, היא שאלה איפה אדי,
אמרתי לה שהוא עסוק, ניסיתי בכל הכח שהסירנה של האמבולנס תשמע
כמו מסיבה, כשהיא שאלה מה הרעש הנורא הזה אמרתי שזה השיר החדש
של החברים של נטשה, היא בקשה שאדי יתקשר אחר כך, אחרי זה
התעלפתי. פינו אותנו לבלינסון, כשחזרתי להכרה היו מעלי מליוני
רופאים ואחיות, שאלתי אותם שוב ושוב איפה אדי והם אמרו שהוא
במחלקה אחרת.
למחרת בבוקר אדי היה מת ואני הייתי בהנגאובר.