|
אני לא יודע מזה היה זה היה כאילו משהו שהתגלה... ורק אנחנו
ראינו את זה... וזה היה בשמיים וזה זז וזה היה פרצוף... וזה
היה כל כך ברור שיכולנו לראות תווי פנים... ושנינו ראינו את
זה.. רק שנינו.
והוא קרץ... וזה היה יפה.
ואז חייכת אליי. ואני עמדתי שם... ואהבתי אותך.
זה היה נס... לא סיפרתי את זה לאף אחד.... גם היא לא.
אבל עכשיו סיפרתי את זה.
ואני חלמתי... ואני הייתי.
עברו 4 שנים מאז המקרה.
היא זוכרת את זה ?
אנחנו לא מדברים יותר. היא כנראה התבגרה. היא חושבת שאני לא.
ואולי זה בעצם ההפך ?
אז אני לא בוגר... אבל אהבתי אותה
ואני עדיין.
ועכשיו היא חושבת שכל העניין הזה היה שטויות.
למה היא לא מבינה שעדיין יש ניסים ?
היא לא מאמינה בכלום
שונאת את ה'.
שונאת את העולם.
אבל בכל זאת חיה כל יום עם הצביעות המסריחה הזאת בעולם.
כי היא מציאותית.
ואני לא.
אז עכשיו אנחנו כבר לא חברים. לא מדברים .
ואני רק מקווה... שיום אחד שניפגש ונראה את זה...
וזה יחזיר לה את האמונה. |
|
|
הכי מביא לי
תסעיף זה מורה
אחד קרון טאב.
כל בוקר, ככה
לפני שאני עוצם
תעיניים, מתקשר
אלי אומר תעשה
גיבוי. כל חמש
שעות מתקשר אומר
תנקה את הטבלה.
כל חמש דקות
אומר תסדר לי את
הבר. הגיעו
מים!
אני דורש זכויות
לפחות כמו פועלו
של בועז רימר.
אני רוצה הטבות!
אני רוצה כסא
בחדר מורים. אני
רוצה הפסקת תה
בצהריים!
מרסלוס שרת
הבמה, אחרי שלא
עצם עין שבועיים
ועוד אין לו
איגוד מקצועי |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.