[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יגאל ערב
/
למה ציפורים

שמעתי על איש שהיה מתבודד בצריף ישן על ראש צוק שומם. יושב היה
לפני חלון גדול ועכור, כובעו המדובלל על ראשו- כובע גדול מדי,
אך הלה כמובן מעולם לא השגיח בכך- ומשקיף על פאתי העיירה הקטנה
שהתקיימה כנראה אי שם מתחת להררי הסלעים, נושא את עיניו מעלה
ממנה ואז משיבן כאילו היה בכך כדי. וכי תתמהו, מדוע מתבודד היה
בצריף ישן על ראש צוק שומם. ובקומו ממושבו לצורך היה בכל פעם
משגיח בסיפוק, כך נראה, בצבא העיניים הקפואות שיקדו בו מן
הקירות, המדפים והשולחנות. פעם היה עושה זאת אף בגאווה, אולי.
ברוחו השתובב בביטויים השגורים בפי אביו, זכרונו לברכה, שהיה
מכנה אותם בפואטיות הנצחה של הטבע הדומם. מן הסתם היה אז ילד
קטן ולא הבין את הכוונה, רק את הטון שבו הדברים נאמרו. פעמים
היה לוקח עמו למקום מושבו אחד מהם, ומביט בו בסקרנות מעמיקה,
כאילו מחפש דבר מה שלא ראה קודם לכן, ואולי עד כדי חשדנות.
ריתק אותו המראה של מה שנדמה בעיניו לעוף שנלכד אי שם ברגע
יחיד בעבר ולא ישתנה עוד לנצח, אך בכל זאת קיננה בו התחושה.
סובב את הגולם הדומם ובוחן אותו מכל צד, מלטף את הנוצות, חש
בגוף הקר והקשיח, מעביר את קצות אצבעותיו על פני המקור כפי
שעשה בילדותו. מחייך לעצמו אולי, מעט. נזכר בפעם הראשונה שבה
ראה אחד מהם:
יומם וליל אהב אז להתבונן בלהקות המשתלחות ברקיע, משתלבות ושוב
מתפרקות, ניסה לנחש לאן פניהן מועדות, רצה להגיע אליהן, חלם
לעוף כמותן למחוזות הרחוקים. הה. ואז ראה את אותו הנשר: כנפיים
פרושות ומקור פתוח למחצה, כה מלכותי, כה חד ואמיתי, ונדמה היה
שכל רגע והנה הוא עוזב למרחקים עם חבריו. אך הוא נשאר לעמוד על
שולחן העץ במרכז החדר. לאחר שהתגבר על הפחד הילדותי התקרב אליו
לאט ובחשדנות, שלח את ידיו הרועדות לעבר היצור המוזר. כששאל את
אביו מדוע אין הנשר ממריא לשחקים, ענה הלה כי הנשר שמח היכן
שהוא. והוא השיב בשתיקה ובהה שוב בנשר הצונן. ואולי אכן היה
שמח היכן שהוא.
את מלאכת הפחלוץ למד מאביו, וכנראה גם את האהבה למלאכה. בכל
יום היה מתעורר עם שחר ראשון, נוטל את אחד הרובים הישנים של
אביו ויוצא אל אויר הבוקר. שואף את ערפיליות השחר ומדדה לעבר
אחת מנקודות התצפית הטובות שעל הצוק. בימים הטובים היה שב
לביתו עם נשר מרשים בידיו וחיוך על פניו, כזה שהיה מחייך
כשקיבל טפיחה על השכם מאביו. באחרים היה חוזר עם מיני עופות
אחרים מכל זן וסוג. עם שובו היה מניח את הגופה השבורה והעלובה
על שולחן העבודה, מוציא את חומרי העבודה מן הארון ושוקד על
העוף במהירות ובדייקנות, כזו שאולי התקיימה באביו לפניו בלבד.
לאחר שסיים את המלאכה לא שכח אף לתפור ולכסות את הצלקות
שנשארו. והרי גולם לתפארת. חלקם של הפוחלצים מכר לאנשי העיירה
למחייתו כפי שעשה אביו לפניו, וחלקם היה מעמיד או תולה בכל
פינה בצריפו הדל, ולבסוף מתרשם מכלוב הציפורים הגדול שבנה. כל
כך הרבה מינים, כל כך הרבה גוונים ותנוחות, וכולם פה, אצלו,
לנצח. לעולם, אולי.
לקראת הערב היה עומד על שפת הצוק מול רוח הערב הצוננת, משקיף
על אורות העיירה שתחתיו ועל הרקיע הכהה. להקות גדולות ריחפו
להן בשלווה בשעה זו לכל הכוונים על פני השמיים, מתוות צורות
ומסלולים מתחלפים. היה מביט בהן בעיניים ריקות ומעווה מעט את
פיו. עופות מגוחכים. מה תמים היה בילדותו. עפים להם בבטחה
כאילו העולם שלהם, חופשיים וכל יכולים, כאילו אין להם מעצור,
כאילו לא יפיל אותם מחר או מחרתיים מן הרקיע הוא או מפחלץ אחר.
אין הם מבחינים בעופות הדורסים שאורבים להם מאחור, אין הם
חוששים מן הסופות שיגיעו, ללא ספק, במהרה. כה בוטחים הם בכוון
שאליו הם טסים, אינם סוטים מיעדם, ולבסוף תמיד חוזרים כלעומת
שבאו. אולי אכן טוב להם יותר כאן, אתו.
צחקוקי שמחה של ילדים קטנים היו נשמעים מן העיירה שתחתיו,
קולות שירה ובכי. והוא מצר את עיניו ומתמקד בבתי העיירה
הקטנים, מנסה ללכוד במבטו את הדמויות היחידות מאחורי הוילונות,
נאנח. תינוקות. גם הוא צחקק ופיזז, שיחק לו במשחקי ילדים
טיפשיים בעבר הרחוק, אך אביו, זכרונו לברכה, צדק באומרו כי הוא
כבר לא ילד קטן, משחקים ואגדות הם לא בשבילו. פעמים היו ילדי
העיירה משתובבים ומטפסים על הצוק, בודקים אם יצליחו להגיע
לראשו, צועקים, מרעישים ומפריעים לו במלאכתו. אז היה נוטל אחד
מרוביו ויורה פעם או פעמיים כלפי מעלה כדי להרתיעם. במרבית
המקרים היו נבהלים ובורחים מן המקום, ואם לא- היה יוצא לעברם
בעצמו ובקול צרוד ופנים חיוורות צועק עליהם להתרחק, זה לא מקום
בשביל ילדים.
לנוכח סכנות רבות היה שוב ושוב עומד באומץ מבלי להניד עפעף,
נלחם ולא מוותר על ביתו הדל, על פוחלציו, על כובעו והרובים,
כפי שעשה גם אביו לפניו. מעולם לא נרתע מלהקות העופות
הדורסניים שתקפו מפעם לפעם, שרעבו לבשרו או למזונו. עמד מולם
עם הרובה בידו, נחוש, מרתיעם אחד אחד ולא מתייאש. פעמים נמלט
על חייו בלית ברירה, אך לנגד עיניו ראה את אביו, הודף את אותם
העופות ומגונן עליו בגופו. כיוון שחרוטות היו התמונות בראשו
מאז ומתמיד, היו בו האומץ, התושייה, השלהבת והדרך- לשוב
ולהילחם. ואף לנצח, אולי. וכשהצליח בכך, שוב אותה הטפיחה הייתה
עוטפת את כולו, והוא מחייך. עם החורף הגיעו הסערות, הגשמים
והרוחות, והללו עשו יד אחת להציף את ביתו או להפילו מקצה הצוק,
לשבור את תוצריו ואת רוחו. אך הוא- תמיד מוכן היה. בידיים
חזקות היה עמל ומכין, מתקן ומשפץ, מציל את ביתו ואת תוצריו.
ואת רוחו, אולי.
וקרה שבשעת סערה חזקה במיוחד, הרוחות העזות ניפצו את חלונו
הגדול וכמה מן הרהיטים, הגשם מילא את חדרי ביתו עד תום, והוא
נאלץ למצוא מסתור מן הסופה במקום מקלט במרחק מה מצריפו. עם תום
הגשמים יצא, ספוג ורוטט, מן המקלט. שלח מבט לעבר הרקיע האפרורי
והחיוור, נטול היצורים. פחד עתיק ומבשר רעות מילדותו העמומה
היה מחלחל בו בעודו צועד בין הטרשים והבוץ, עיניו מקובעות
באופק, מחפשות, כך נראה. הצינה לא הייתה זרה לו, ואף לא לאביו,
ובכל זאת גונח היה ומשתעל. דואג, לביתו ולעופות שבו, אך מניד
בראשו כאדם ידוע סבל וצער, כמי שכבר נפל וקם פעמים רבות מספור.
משפיל פניו, מזיל דמעה לנוכח ביתו החרב, ומיד מוחה אותה, זוקף
ראשו וכבר נחוש לפתוח במלאכת התיקון, והרוחות אף לא שקטו
עדיין. אלא שלפתע נשמע רחש קל בין הסלעים. הביט סביבו בחשדנות,
והנה פתאום חש בדבר מה, אוחז ומטלטל את בד מכנסיו. "אדון,
אדון," היה זה ילדון קטן ותמים, כך נדמה, המדבר אליו בהתלהבות.
הילד היה אוחז בבד המכנסיים בידו האחת, ובשנייה היה מצביע
בנחישות מוזרה, אפשר לומר, אל השמיים. ציוצים וקריאות ראשונות
נשמעו מן הרקיע, לראשונה מאז חלוף הסערה. התכופף באיטיות לעבר
הילד ושאל: "ילד, מה אתה עושה כאן עכשיו? זה מקום מסוכן, לא
בשביל ילדים...". אך הילד ממשיך בשלו: "אדון, אדון, למה
ציפורים?". ברגע הראשון פער האיש את עיניו, עיווה את פניו.
לאחר שתיקה קלה, הצר שוב את מבטו והתבונן בפני הילד. היו אלה
פני תינוק, או יצור שמימי כלשהו, אולי. שלח את ידיו הרועדות
לעבר לחיו של הילד התמוה. "שאל שוב, ילד, אינני מבין. מה
רצונך? מה אתה עושה כאן? מדוע אינך בבית?..." קולו רעד. שוב
שתיקה. הילד נשא מבטו אל השמיים, היה עומד, דומם. לחישות הרוח
וצווחות הציפורים הרחוקות היו זורמות לתוך האיש, ומועקה כבדה
וקרובה הייתה עולה בגרונו. טלטלה חזקה עברה בגופו, ודמעות היו
ניגרות כעת על לחייו וצווארו. מעורפל ומבולבל, בחילה נוראית
השתלטה על כל מהותו. אז פתח בריצה אחוזת טירוף, אפשר לומר, ככל
שנשאוהו רגליו, עד שהתמוטט באפיסת כוחות.
לאחר שעה קלה התאושש, כנראה. שב ונזכר בילד הקטן, העומד לו שם
לבדו, והחליט למצוא אותו ולהשיבו לביתו. גרר רגליו שוב בתשישות
לעבר ביתו החרב, פניו מושפלות אל הקרקע, היה מהרהר בעיניים
ריקות. מי יודע על מה. כשמצא את הילד, היה זה מתרוצץ ומצחקק
בשמחה, עיניו נשואות עדיין למעלה, עוקבות בדריכות מפתיעה אחרי
הלהקות ששבו כעת לרקיע, מנסה לרדוף ולתפוס בשתי ידיו את יצורי
העל. נאנח האיש, נטל את ידו של הילד והוליכו במורד הצוק, לעבר
העיירה.
רחובות העיירה היו אפרוריים ושוממים עדיין, הבתים מסוגרים
ונעולים מפחד הסערה. בהגיעם לרחוב הראשי, זיהה הילד את ביתו
ומיד קיפצץ ונעלם באחת הדלתות כלעומת שהופיע. והאיש היה לבדו,
נועץ מבטו ברחוב הריק, נותר עומד למשך רגעים מספר. נשא את פניו
שוב ליצורי רקיע, ולשבריר שנייה, כך נראה, חיוך נוסטלגי התפשט
בהם. לאחר מכן הצר שוב עיניו והשפיל פניו, ובנחישות היה צועד
לעבר ראש הצוק שלו, להציל את ביתו ואת תוצריו, בעוד האנשים
המעטים שהחלו כבר לצאת מבתיהם מביטים בו בתמיהה.
שמעתי על איש שהיה מתבודד בצריף ישן על ראש צוק שומם. יושב היה
לפני חלון גדול ועכור, כובעו המדובלל על ראשו- כובע גדול מדי,
אך הלה כמובן מעולם לא השגיח בכך- ומשקיף על פאתי העיירה הקטנה
שהתקיימה כנראה אי שם מתחת להררי הסלעים, נושא את עיניו מעלה
ממנה ואז משיבן כאילו היה בכך כדי. וכי תתמהו, מדוע מתבודד היה
בצריף ישן על ראש צוק שומם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
משוררים מעבירים
את החיים בצורה
כואבת


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/3/02 3:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יגאל ערב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה