חכם סיני זקן אמר פעם שהרבה יותר קל להצחיק מישהו מלגרום
לחייך...
ומי אני בכלל שאתווכח עם זקנים סינים?

כמו מחירי הדירות המנהטן , מחירי העגבניות בארץ הקודש ומחירו
של גלון מיים במדבר סהרה , הכל בחיים זה עניין של היצע
וביקוש.
ובחורף ניו יורקי שכזה , כשבחוץ נושבות רוחות של 80 קמ"ש
שמקפיאות הכל החל מצמרות העצים וכלה בחתולי הרחוב , היצע
החיוכים נמצא בשפל חסר תקדים.
(כשאני אומר חסר תקדים , אני מדבר על עצמי מכיוון שככל הנראה
ניו יורקרים וותיקים ראו כבר לא מעט תקדימים.)
אני משתכן כרגע בבית המלון הכי זול בעיר שמחוממם בצורה חסרת כל
פרופורציה למה שקורה בחוץ וצופה בתחזית מזג האוויר למחר.
12 מעלות פרנהייט ורוחות של 50 מייל לשעה , זה מה שצופה לנו
בחיוך חזאי שמנמן ולבוש היטב. אין לי מושג כמה זה בדיוק 12
מעלות פרנהייט אבל נראה לי שמדובר בקור כלבים.
סטיתי קצת מהנושא המרכזי אז אחזור אליו...
כמו כל חלוקה צבאית ישראלית טיפוסית , גם את החיוך אפשר לפרוט
לשלושה סוגים עיקריים :
החיוך הסתמי , החיוך המזויף והחיוך האמיתי.

החיוך הסתמי , כשמו כן הוא , חסר פשר וחסר משמעות. כלפי חוץ
הוא נראה כמו כל חיוך אבל אין מאחוריו כלום , סתם חלל שחור
וריקני. הוא חסר מטרה , חסר סיבה , לא מועיל ולא מזיק.
אפשר להקביל אותו לקפה נטול קופאין , סוכרזית , מדבקות ניקוטין
או מרק מקופסא.
כמו הנ"ל , גם החיוך הסתמי הוא מוצר חדש יחסית של החברה
המערבית ומי שטרם הבין מוזמן להיכנס לכל סניף של מקדונלדס
ולקבל יחד עם הארוחה חיוך סתמי חינם ואת הסיסמא "We love to
see you smile... " על כוס השתייה מלאת הקרח , אריזת הצ'יפס ,
המגש וקופסאת הקלקר של ה-"ביג מק".

החיוך המזויף הוא המסוכן שבחיוכים. הוא נולד , יחד עם
הציויליזציה , אי שם לפני כמה אלפי שנים. במשך אלפי שנים הוא
שמר על פרופיל נמוך יחסית ונראה בעיקר בחוגי האריסטוקרטיה
המקומית של כל תרבות.
והנה , עם עלייתה לגדולה של התרבות המערבית תופס החיוך המזויף
חלל ענקי ומאיים למחוץ ולהרוס כל חלקה טובה.
החיוך המזויף של איש המכירות הדופק על הדלת , החיוך המזויף של
אותו אחד הפותח את הדלת ומשקר בנימוס שהוא באמצע ארוחת הערב.
חיוכו של מגיש החדשות , מנהל הבנק , הנשיא , דוגמנית העל ,
השכנה ממול , המחנך , המחוקק , הירקן , נהג המונית ואפילו
החיוך שלך ושלי.
החיוך המזויף הוא הצורה הפיסית והמוחשית ביותר שלובשות הציניות
והצביעות.
מקורו באיזורים העשירים יותר של השכונה / עיר / מדינה אך הוא
מתפשט כמו מגיפה ומטביע את כולנו , עד האחרון שבמחוסרי הבית.

למזלנו הרב ישנו החיוך האמיתי.
ימי הזוהר שלו חלפו אמנם , אבל מדי פעם הוא מהבהב באפילה ומאיר
את כל מה שמסביבו באור מסנוור ומחמם. למרות כל המאמץ של מערכת
החינוך הוא נפוץ בגני הילדים והפעוטונים , פולש לבתי הספר
היסודיים ומצליח להסתנן אפילו לבתי הספר התיכוניים
והאוניברסיטאות.
אם מחפשים ממש טוב , אפשר למצוא אותו אפילו כאן בניו יורק ,
ממלכת הציניות והאפאטיות.
אפילו בחורף , כשהעצים קופאים ואין יותר חתולים ברחובות ,
והסנאים מסתתרים בצמרות העצים או בעליות הגג.
אפשר לקלוט הבהוב שכזה לפחות פעם ביום , אם מסתכלים טוב.
זוג מאוהב ומחויך ברכבת התחתית , זקן שיושב על ספסל בסנטרל
פארק ומחייך למראה השלכת , המוכר במעדנייה בפינת הרחוב שמסיבה
נעלמת דווקא שמח היום.

כמובן שישנם מקומות שבהם החיוך האמיתי עדיין בשיא כוחו
ועוצמתו.
אותו אגם בגואטמלה המוקף בשלושה הרי געש וסוחט חיוך אמיתי כמעט
מכל מי שצופה בו בפעם הראשונה ומכל מי שנשאר בו מספיק זמן בכדי
להתאהב.
אותה עיירה במקסיקו שבה כולם עניים מכיוון שאף אחד לא עובד
יותר מחמש שעות ביום , ומאותה סיבה רמת החיוך האמיתי שם היא
הגבוהה בעולם.

לא נותר לי אלא להצטער על ארצי מולדתי שכמו תלמיד תיכון ממוצע
יש לה פוטנציאל אבל היא לא מנצלת אותו.
מלאה באנשים הנכונים אבל מוכת אסונות ובצורת ושחיתויות ומוות
ומתח.

אז יש לי תמונה לסיום ,
תמונה של חיוך שהוא פרסומת לאושר , חיוך מאוזן לאוזן עם הרבה
שיניים. חיוך שיוצא מלב התודעה ומאיר לא בהבהוב אלא באור חזק
ומתמשך ורצוף.

לא היו לי הרבה כאלו , למעטים יש. אבל אלה שהיו , ואלה שיהיו ,
שווים את הכל.

ניו יורק , 6/11/01.