מוקדש בהכי הרבה אהבה לליאורה וליאור, אתם החיים שלי אנשים


אני יושבת כאן, מול המחשב, כמו שאני עושה כל יום, נראה כבר
כאילו נצח אני עושה את זה.
זורקת מחשבות וקטעי רגשות מפרפרים על דפי מחשב קרירים,
מנחמים.
אני מרגישה כאילו אני סופרת לאחור, מונה שעות ודקות, זה טיפשי,
ככה אומרים לי, לחשוב שהחיים שלך מסתיימים רק כי את הולכת
לצבא.
זה לא החיים, זו התקופה, מרגישה שאני סוגרת כל מעגל אפשרי
בחיי,
ולא רואה את עצמי פותחת חדשים.
הכל השתבש בתקופה האחרונה, "כולם נוטשים", אמרה לי נפש קרובה,
ופתאום זה נראה הכי מציאותי, כל כך מציאותי, מצמרר.
תקופה גוועת פה מבין אצבעותיי, ככה סתם, נשפכת לה על רצפות
ממורקות.
"אין לבכות על תקופה שנשפכת", אומרים.
אבל איך לא אבכה על הבנאדם הזה שאני מאבדת, את עצמי אני מאבדת
במדים ירוקים בהצדעות ופקודות.
מסיימת את התקופה הזאת, של ההתבגרות, ומגיעה למשהו זר ומוזר,
אני לא אוהבת שינוים כאלה.
מחר, כבר לא אשב מול המחשב כפי שאני עושה כל יום, במשך חודשים,
שנים, נצח.
יכול להיות שמחר, הכל ישתנה, כל הקיום, הגם ככה לא יציב במיוחד
שלי, יתהפך, או שאולי יעלם.
"מחשבות אובדניות על גיוס?", אתם מציצים מעבר לכתפי אל המסך
שמלא באותיות שחורות חקוקות עליו, "תתבגרי", מגחכים.
"אני עדיין ילדה", לוחשת.
מרגישה הכי קטנה בעולם, עצובה עד אין קץ,
סוגרת מעגל אחרון.