עורק התרדמה הוא העורק שמחבר בין הלב למוח.
תודה לשלי על המחקר המעמיק - I LOVE YOU !

היא הלכה והוא נשאר. נשאר עצוב, עצוב ומבולבל.
עצוב כי היא הלכה, ומבולבל כי הוא יודע שהיא תחזור מחר. הוא
ממש מסכן עכשיו, אני דיי מרחם עליו. אני יודע שבתוך תוכו הוא
רוצה שירחמו עליו, כי בסך הכל הוא איש טוב.
למען האמת, אני לא מכיר מישהו עם לב טוב כמו שלו. ולא רק בקטע
של אכפתיות מאחרים, אלא גם בקטע של אכפתיות מעצמו. הוא הבן-אדם
היחיד שאני מכיר שמסנכרן בצורה מושלמת בין האכפתיות מעצמו
ומאחרים. מסנכרן בצורה כזאת שאף אחד לא יודע שבעצם אכפת לו
בעיקר מעצמו. אבל אני חושב שזה בסדר. כי תמיד, למרות "הסנכרון
המושלם" שלו, תמיד הוא נשאר מבולבל. זאת לא אשמתה, באמת שלא.
אולי זאת קצת אשמתי.
הכנסתי לו רעיונות של אהבה לראש, והוא התאהב בה לגמרי. אני
מאמין שזה הופך אותו לאדם טוב יותר, אבל יש לזה קורבנות.
והקורבן שהוא - ואני - מקריבים עכשיו, זה הבלבול. מצד אחד
הסכמנו שהוא ילך לאט. שזה טוב בשביל שניהם, שזה טוב בשבילו.
וזה יצא גם דיי נוח מבחינת שנינו, וכנראה שגם מבחינתה. אבל
פתאום הוא התחיל לדבר על זה שאולי הוא מתקדם יותר מדי לאט.
מעניין מאיפה זה בא לו. לא ממני זה בטוח.
בפעם הקודמת שהחלטנו ללכת מהר זה גם נגמר מהר. והוא נשבר.
כבר ראיתי הרבה נשברים, אבל שבר עמוק כזה אף פעם לא ראיתי. זה
היה הלם עמוק לשנינו. לתקופה קצרה אפילו חששתי שהוא לא יחזור
לעצמו, שהוא יישאר שבור וכבוי. אבל הזמן עשה את שלו, וגם היא
עשתה את שלה. ואז הוא חזר. זה היה דיי פתאומי, אפילו בשבילי.
אני בדרך-כלל יודע מה הולך לקרות, אבל זה - זה היה מפתיע. יום
אחד הוא פשוט התחיל לדבר עליה, והוא ממש קרן מאושר. ואני, מרוב
שמחה על כך שהוא מאושר, לא חשבתי הרבה והתחלתי לתכנן בשבילו את
התכנית הרגילה. אז גם החלטנו שנלך לאט.
אבל עכשיו היא לא פה.

עכשיו היא הלכה, והוא נשאר. עצוב ומבולבל.
אני לא מקנא בו. מילא להיות המוח שלו, זה קצת מסובך לפעמים,
אבל אני מסתדר.
אבל להיות הלב שלו? זה קשה מדי. אולי אפילו קשה מדי בשבילו.