אותה אהבה שהייתה לי, הייתה חלום שהתנפץ לאלפי רסיסים קטנים.
כמו אותן כוסות קריסטל שלוקח שעות לנקות אותן עם השואב אבק.
היא לא הייתה אהבה אמיתית. אולי הייתה זו סתם הידלקות סתמית על
אותו בחור שהזדמן בדרכי? אחרי הכל, זו לא הפעם הראשונה שזה
קורה לי.
אתמול בהרצאה, אמרו שיש סוג של אהבה שהיא לא אהבה אמיתית. אהבה
של הערצה ללהקות, זמרים, אנשים שאתה לא באמת מכיר. אתה מודע רק
לתדמית הממוסחרת שלהם. נתנו שם של להקה וכולם צחקו כי אני
ידועה כ"אלי ווסטלייף". תבינו למה בעצמכם. אני באמת לא מכירה
אותו. כל מה שאני יודעת עליו מסתכם בשם פרטי ומשפחה, בי"ס שבו
הוא לומד(שנה אחרונה), גיל, מראה חיצוני, כלי נגינה, ואופי
ממוסחר.
אמרו שם גם שאנשים בעלי בטחון עצמי נמוך נוטים להתאהב ביתר
קלות כי הם לא מאמינים שיש בהם משהו טוב. אז עכשיו אני יודעת
את המושג המילולי למצב שלי. תודה.
מה עושים עם זה עכשיו? אף אחד לא יכול לעזור לי. אני חסרת
תקווה. מכניסה את עצמי לסיטואציות כאלו של דיכאון ועצב, יודעת
מצוין מה יגרם לי אחר כך. אפילו תמונה שלו אין לי. ובאותם
ימים, שבהם היינו ידידים טובים, הוא ניגן לי. רק לי. היפה
והחיה. ואני צחקתי. כמה שאני רוצה שינגן לי שוב. רק לי. ובאותם
ימים שהיינו הולכים לאכול פיתה עם שניצל, ונזל לו קטשופ על
החולצה, כמו ילד קטן. ובאותם ימים, שגרם ללב שלי לדמם, כשאמר
שיש לו חברה.

 But I'm on the outside
I'm looking in
I can see through you
See your true colors
Inside you're ugly
You're ugly like me
I can see through you
See to the real you
אותן שורות שחזרתי עליהן שוב ושוב. ובאמת, בשלב מסוים בדרך
איבדתי אותו. איבדתי אותו כשגילה שאני אוהבת אותו. אף פעם לא
הייתי מסוגלת להבין למה אנשים בזים לכאלה שאוהבים אותם. והרי
אהבה היא "דבר קדוש". מסתבר שלא. מסתבר שאני רק עוד אחת מהרבות
שאהבו אותו. תמיד טענתי שעיניים כחולות ושיער שחור זה השילוב
האטומי, מה "שעושה לי את זה". אבל מה אני יודעת? אני סתם ילדה
קטנה. קטנה ומטומטמת.