אני די טיפוס של לבד אם חושבים על זה.
אולי זה קשור לעניין שאנחנו רק שני אחים במשפחה. אני והוא.
אחי תמיד היה מוצלח. מאז שאני זוכרת אותו הוא היה הכי טוב
בהכל. לעולם לא אשכח כמה בכיתי באותו נובמבר קייצי שבו הוא
התגייס. כולם היו כל כך גאים ורק אני בכיתי כמו מטורפת. עוד
אז, בגיל 10, לא הבנתי למה הוא חייב ללכת, למה זה טוב? זה נראה
לי כל כך אבסורד, כל כך מיותר.
נובמבר 1991, שיא לבנון. לשכת הגיוס בבאר שבע.
זה היה כל כך הזוי, כולם היו כל כך מאושרים, אפילו אמא שלי לא
בכתה ורק אני בכיתי בטירוף.  לא התייחסו לזה יותר מידי, אחרי
הכל, פספוסה בת 10 מה היא כבר מבינה?!
אמרתי לאמא שאני רוצה ללכת איתו לצבא והיא נורא צחקה "כשאת
תהיי גדולה, כבר לא יהיה צבא, הכל יהיה בסדר ורק מי שירצה ילך
לצבא."
אני לא ויתרתי, כל כך רציתי ללכת איתו. לא הסכמתי לצאת מהחדר
עד שהוא יבוא, בכיתי בלי הפסקה.
הוא התקשר מאושר מהבקו"ם. הנדסה קרבית, כמו שרצה. כולם היו כל
כך מאושרים ורק אני בכיתי ובכיתי ובכיתי...
רק אחר כך, שנתיים אחרי, כשבאו ביום רביעי בלילה מקצין העיר
אמא הבינה למה אני בוכה כבר שנתיים.

                                   

היריות מבית ג'אלה לא פוסקות, למה תמיד יורים דווקא במשמרת
שלי? אם יורים עכשיו זה אומר שחיל האויר מפציצים בלילה... שוב
לילה בלי שינה, זה מתחיל להמאס.
כבר הודיעו לי שאני נשארת שבת כי כל חטיבת הצנחנים ועוד כמה
יחידות מגיעות לשבת כי נכנסים לבית לחם ובית ג'אלה, אבל לא
לדבר על זה ולהיות בשקט כי זה סודי. רק חבל שכולם כבר יודעים,
כולל הפלסטינים בבית לחם ובית ג'אלה.
זו מלחמה כל כך אבודה, עם סוף כל כך ידוע מראש.

                                   

היום אני כבר גדולה, 10 שנים אחרי אותו יום רביעי בלילה .
בדיוק היום אני סוגרת שנתיים, 730 ימים, 17,520 שעות בשרות צבא
ההגנה לישראל.