זה נגמר כשכל גופה התרסק על הסלעים.
זה התחיל כשהיא שאלה אותו מה השעה, במקום תכלס לשאול אותו אם
הוא פנוי ומעוניין.
בסופו של דבר הוא היה מעוניין, וכך בהתפתחות רומנטית מסוימת,
הם מצאו עצמם זוג אוהב מאוד.

יום קייצי אחד הם טיילו בפארק, שם הם שטו ביחד בסירה והרגו
בטעות ברבור יפה תואר שהיה פעם ברווזון מכוער. "יש משהו שאנחנו
חייבים לדבר עליו" אמרה לפתע, "אנחנו מתחמקים מזה כל הזמן, אבל
באמת הגיע הזמן שנדבר על זה, שנתמודד עם זה"
הוא הביט בה במבט שואל, אבל ניכר בו שידע על מה היא מדברת.
"אנחנו זוג הרבה זמן" המשיכה "ואין טעם שנסתיר דברים אחד מהשני
לטוב ולרע" היה לה קשה להביט בפניו וכשהסיטה פניה ממנו ראתה
ברבור המביט ישר לעיניה (במבט מאשים??), היא השיבה את מבטה
לעברו וניסתה להתרכז בנושא השיחה.
הוא הביט קצת מרוחק והעיקה עליו העובדה שמדברת במשפטים קצרים.
וכשחשב על זה יותר, הבין שיותר הפריעה לו העובדה שכל משפט שלה
התחיל ב'אנחנו'.
חוט מחשבתה הקטוע הוטרד בפרצופו של הברבור. האם באמת הייתה
האשמה במבט שלו. היא ניערה את ראשה מנסה לשוב ולהתרכז.
"אה.. באמת אהבנו ואנחנו באמת אוהבים, אבל הדברים, הם כבר לא
אותו דבר" המשיכה מתמקדת בנושא "אתה מבין על מה אני מדברת?
נכון?"
הוא מצמץ בעיניו "אה.." אמר קצת מבולבל.
"תראה.. יש לנו בעיה שאנחנו מתחמקים ממנה" היא התחילה לאבד
סבלנות וכבר התחרטה שבכלל העלתה את הנושא, "לשנינו, אני חושבת,
יש חסרון כלשהו של אה.. חסרון אה של.. אה... יש לנו בעיה של
חוסר התמודדות" היא שפשפה את עינה השמאלית בעצבנות קלה, היה זה
מבט מאשים, לעזאזל, "וזה חבל, לכן לקח לנו הרבה זמן עד שבסופו
של דבר עלה הנושא הזה", על פניה היה חיוך מטומטם "על ידי".

רוח חמה עם רמז לשרב נשבה על פניהם בעדינות, הוא הביט בשמיים
וראה נקודה לבנה מוזרה.
הוא הסב מבטו חזרה אליה, היא המשיכה לדבר והוא החל לחוש
סחרחורת קלה.
"אני לא מבינה למה זה צריך להיות כל כך מסובך" אמרה בחוסר
אונים כשעיניה דומעות, היא הביטה בפניו דרך מסך מטושטש שנוצר
מבכייה ולרגע חשבה שראתה בו שוב את הברבור עם המבט המאשים. היא
ניגבה את עיניה, וראתה שהוא בכלל לא מביט לעברה.
מבחינתו בשלב זה מלותיה וקולה היו כבר גבב של הברות חסרות
משמעות, "מלה ארר שמללג גבררן..."שמע אותה גוערת כשהביט בשמיים
בעצם שהלך וגדל ככל שהתקרב לכיוונם.
"בלה מרכרל גמרנר כר" אמרה בעצבנות.
הוא הביט במה שהיה נקודה לבנה ושהתקרב במהירות וגדל וכבר היה
בגודל של מכונת כביסה והמשיך להתקרב.
"אתה שומע אותי בכלל??" שאלה בכעס.

היה זה מעין יצור מעופף, מין דרקון לבן וגדול שהיה דומה ממש
לחיה הכלבית הלבנה המעופפת מ'הסיפור שאינו נגמר', והוא המשיך
להתקרב והלחץ באוזניו גבר.
"מה??" היא שאלה בכעס והסתובבה לראות על מה הוא הביט.
היצור הלבן פתח את פיו הגדול, חטף אותה והמריא שוב לשמיים
כשהיא מופתעת בין שיניו.
היצור הלבן התרחק ונעלם בשמיים.

היה זה יום שרבי ונחמד, השעה הייתה 11:43, הוא הביט בשמיים
כשחיוך אווילי על פניו.