אתמול אחר הצהריים נפל לי מסטיק לתוך סל הכביסה.
הוא פשט קפץ לו החוצה בזמן שהכנסתי לסל איזו חולצה מסריחה
שלי.
ניסיתי למצוא אותו בחזרה, אבל הסל היה כזה עמוס בבגדים
מלוכלכים שזה היה כמו... מה הביטוי לזה?
מחט בתוך ערימת שחט. בכל אופן, לא מחט ולא מסטיק, לא הצלחתי
למצוא אותו.
אבל מה שממש ביאס אותי הייתה העובדה שזה היה מסטיק טרי, בהתחלה
שלו כזה, לא עבר יותר מחמישים לעיסות אולי אפילו פחות אבל
עכשיו זה אבוד, הוא אבוד.
כך או כך עכשיו זה כבר לא משנה, בעצם כרגע כלום לא משנה, החוסר
שינוי אצלי הוא הדבר היחיד שמשנה.
לא שזה תמיד היה ככה, אל תסתכלו עלי במבט הזה, פעם זה היה שונה
ממש, אבל ממש.
כשאני ודיקלה היינו חברים המצב היה מעולה. מה תגידו על אדם
בגיל עשרים וחמש, זה עתה סיים צבא בגולני, יש לו חברה שהוא
אוהב אבל על באמת, ועוד בנוסף על כל זה הוא התקבל לפני שבועיים
לעבודה מפוצצת באיזה מפעל הייטק סופר מצליח.
זה הייתי אני, הכל היה לי. כל מה שיכול להיות לאדם ואפילו
יותר.
ואז הגיע היום. החלטתי שהיום בארוחת ערב נוצצת אני אעשה את
הצעד הבא, אני אציע לדיקלה להינשא לי. עשיתי סיור קצר ברחובות
תל אביב בחיפוש אחר הטבעת שתראה לדיקלה כמה אני אוהב אותה,
סידרתי ארוחת ערב נוצצת והכל היה מוכן. קבעתי איתה לשעה שמונה
בערב.
ישנם מעט רגעים, אם בכלל, בחייו של אדם שאתה יכול להגיד
שהשפיעו לו על החיים כולם, שפשוט הוציאו את החיים של האדם
ממסלולם והכניסו אותם למסלול שונה.
והנה בשעה שבע בערב הרגע שלי הגיע. מייד אחרי שהוצאתי את הלחם
האפוי מהתנור שמעתי את הטלפון. איך שהרמתי את השפופרת ושמעתי
את המילה הראשונה כבר ידעתי מי זה, או ליתר דיוק מי זאת. זו
הייתה יעל, האקס שלי, יעל. בקולה המתוק והרך היא סיפרה לי שהיא
נמצאת ממש עכשיו בסביבה ואם היא יכולה לקפוץ אלי לכמה דקות סתם
כדי להתעדכן.
פייר, אהבתי את יעל. אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותה. שהיא זרקה
אותי זה היה הדבר הכי כואב בעולם לקח נצח להתגבר עליה. ועכשיו
ששמעתי את הקול שלה החלו לעלות בי רגשות מן העבר, רגשות שעם
השנים הצלחתי לקבור כל כך עמוק שלא האמנתי שכמה מילים פשוטות
יכולות להעלות אותם.
ואם להגיד את האמת אני עדיין אוהב אותה, אני אוהב אותה יותר
מדיקלה, הרבה יותר. אז אמרתי לה כן, מה כבר יכולתי להגיד לה.
התקשרתי לדיקלה ושאלתי אותה אם היא יכולה לבוא שעה מאוחר יותר,
והיא אמרה אין בעיה כי גם ככה היא לא מוכנה עדיין.
בשעה רבע לשמונה נשמעה דפיקה על הדלת, זו הייתה יעל. היא הייתה
כל כך יפה, יותר יפה ממה שזכרתי. עיניים כחולות מבריקות, שיער
בלונדיני גולש וגוף של דוגמנית צמרת מינימום.
היא נכנסה לחדר ובלי לבזבז יותר מידי זמן סיפרה לי שהיא עדיין
אוהבת אותי ולזרוק אותי הייתה הטעות הכי גדולה שלה. היא אמרה
לי שעוד יומיים היא עוזבת לניו יורק לבערך שנתיים למען עבודת
דוגמנות ושהיא רוצה שאני אצטרף אליה. לא חשבתי יותר מידי
כנראה כי הגוף שלה העסיק אותי יותר אז עניתי לה כן וחתמנו את
העסק במיטה.
ברבע לתשע היא עזבה ואמרה לי שהיא תתקשר אלי מחר לתאם פרטים אך
לפני שיצאה לא שכחה להדביק לי נשיקה מאותו הסוג שמשאיר אותך
בהלם לכמה שניות טובות, מאד טובות.
אבל עכשיו הרגע החשוב והלא כל כך נעים הגיע. מה אני אומר
לדיקלה?
נדהמתי לרגע מעצמי ומהחיים עצמם, איך תוך פחות משעתיים אני
מנסה למצוא משפט פרידה במקום משפט להצעת נישואים. כשדיקלה באה
הייתי לחוץ כמו שלא הייתי בחיים שלי. נכנסנו שנינו, ישבנו ליד
השולחן המפואר שהכנתי, החזקתי לה את היד ואמרתי בשיא הבנאליות
" זה לא את זה אני" באותה השנייה בדיוק החליף את חיוכה של
דיקלה מבט חצי מאוכזב חצי כועס, או אולי סתם מבט שלא מבין על
מה אני מדבר. המשכתי והסברתי לה שאני לא בנוי לקשר ארוך, ואני
מרגיש שמערכת היחסים שלנו לא מתקדמת לשום מקום. כתגובה, דיקלה
קמה מהכיסא, הרימה את תיקה ויצאה מהחדר עם מבט מאוכזב שאמר את
הכל.
באותו הרגע הרגשתי רע כאילו אני חלאת אדם ללא זכות קיום, לרגע,
אפילו דמיינתי את אלוהים פותח את הספר השחור ורושם בו את שמי.
אבל לכל סוף התחלה חדשה, ולמה לי לבכות על הסוף ולא לשמוח על
ההתחלה, אז שטפתי את הפנים ניקיתי את השולחן והלכתי לחדרי
להתחיל לארוז.
האריזה עברה חלק וגם כל שאר הסדרי הטיסה עברו בסדר. הטיסה
עצמה הייתה טובה ואני ויעל הספקנו להשלים המון פרטים אחד על
השני בעוברנו מעל נופי אמריקה הגדולה.
כשנחתנו נסענו היישר לבית המפואר שקנתה ליעל סוכנות הדוגמניות
שלה והחלנו לפרוק.
הכמה חודשים הראשונים היו טובים, אני ויעל הסתדרנו מעולה וגם
לחיים האמריקנים לא לקח לנו יותר מידי זמן להסתגל.
התפנית בסיפור שלי מתחילה בערך אחרי שנה היחסים שלי ושל יעל
החלו להתערער וסטוצים מהצד היו לה ללא הפסקה. יעל ללא ספק
השתלבה בתרבות האמריקאית יותר טוב ממני, כל עולם הדוגמנות הזה
פשוט קסם לה. אבל אני, אני סתם אדם רגיל שלא ממש אוהב את
הפרסום, את הרעש ואת כל הסביבה הניו יורקית הזאת.
אז עכשיו, שנתיים אחרי שעברנו לכאן אני ויעל כבר לא מדברים
כמעט בכלל.
יעל עובדת כל שנייה, פשוט רצה ממסלול למסלול ואני סתם יושב
בבית ומתבטל.
בעוד החיים של יעל עולים על מסלול הצלחה לא נורמלי החיים של
ממשיכים לדדות בצורה משעממת ועכשיו גם עם כל הסיפור של המסטיק
הזה אז הכל בכלל חרא.
טוב נו לא משנה זה בטח גם ככה נדבק לאיזה בגד מיליון דולר שלה. |