"זאת הפעם המיליון שאני אומרת לך לסגור את האור בשירותים, אתה
מבזבז את כל הכסף שלנו על חשמל", את אומרת לו והוא מביט בך
כנוע, בתוך תוכו הוא יודע שאת צודקת אבל את ממשיכה: "כבר ארבע
שנים אני חיה אתך ואף פעם לא ראיתי שסגרת את האור שם, תגיד לי,
זה יהרוג אותך לסגור את האור אחרי שאתה משתין?", הוא מביט בך
ומהנהן בראשו המגולח, עיניו גדולות ומביטות בך בתחנונים,
"בבקשה תפסיקי", הוא אומר, מיוסר כולו, מכווץ על הכיסא במטבח.
"לא, אני לא אפסיק", את מתרגזת, "הגיע הזמן לסגור את הקטע
הזה-זה יהרוג אותך אם תסגור את האור בשירותים? כן?", הוא מסיט
את ראשו לחלון ואת מתרגזת עוד יותר, "כן?", את מגבירה את קולך,
"תענה לי כבר, זה יהרוג אותך?" "כן", הוא לוחש לך, "כן זה
יהרוג אותי, את לא תוכלי להבין, זה סיפור ארוך מדיי אבל אם אני
אסגור את האור בשירותים, אני אמות על המקום". החיוך שעלה על
שפתייך יורד ואת דופקת את אגרופך על השולחן, "תפסיק לדבר
שטויות! זה אולי עניין שולי אבל הוא חשוב לי נורא", את מביטה
בו ואז בדלת השירותים, רואה חריץ אור מתחת  לדלת, "גם הפעם לא
סגרת את האור", את צועקת ממש והוא מתכווץ עוד יותר, מנסה להיות
מכווץ מספיק להיבלע באדמה. "רמי", את מנמיכה את קולך, "רמי
תסגור את האור, תסגור את האור או שאני עוזבת, אני רצינית רמי,
תסגור את האור עכשיו או שלא תראה אותי יותר". רמי מביט בך,
מתחנן במבטו שתוותרי לו, אבל את יודעת כבר שאחרי ארבע שנים של
שתיקה, צריך להוציא את הכל החוצה. הוא קם בשקט, מהסס, מביט אל
מתג החשמל, "אני אוהב אותך נורית", הוא ממלמל ואת לא נשברת,
"תסגור את האור רמי, עכשיו". רמי שולח את ידו הרועדת לעבר המתג
ומכבה את האור. הוא מביט בך מבט מוות ומלמעלה נשלחת פתאום קרן
אור ומקיפה אותו באור מסנוור. "אני אוהב אותך נורית", האור
מתחיל לשרוף את עורו, מחמם את גופו ובעבוע הדם ניתז לך על
השמלה, "אני אוהב אותך נור.." הוא נופל ומת.