היה היה סרטן נזיר קטן, צעיר וחולמני. וסרטן הנזיר הקטן היה,
ככל סרטני הנזיר, רכיכה רכה וחסרת שילדה, שריון או מגן משלו,
שיישמרו עליו מפני הטורפים והים האכזר. אך להבדיל משאר הסרטנים
היה סרטן זה מעט תם, ויש שאולי יגידו אף טיפש, שכן לא ידע את
הליכותיו הטיבעיות של העולם, ואת מקומו הטיבעי והיחיד בעולם.

הסרטן הקטן שוטט לו על חוף הולדתו, וחיפש לו מחסה ומגן להיות
לו לשילדה. וכל דבר שראה היה מפתיע ומפליא, מאיים ומפחיד.
הוא נתקל באבן שנראתה מתאימה בגודלה, הקיש עליה קלות ושאלה אם
תהין להיות לו לשילדה, אך האבן עמדה דוממת ולא השיבה לו מאום.

הוא המשיך לשוטט, וראה צדפה קטנה. הקיש עליה קלות ושאלה אם
תסכים להיות לו לשריון, אך הצדפה נפתחה והרכיכה שדרה בה החלה
מצווחת בקול כה נורא כך שסרטן הנזיר הקטן נס מן המקום כל עוד
נפשו בו.
לבסוף, כמעט מיואש ולעת ערב, הגיע הסרטן לקונכית בעלת פיה
מאורכת, והיא ורודה ויפה עם פסים בגון הקרם. וברגע בו ראה
הסרטן הקטן את הקונכית, יצא לבו אל הקונכית והוא היה מאוהב.
אץ-רץ הוא אל הקונכית, ושאלה אם תהיה לו למגן מפני רעות העולם.
והקונכית, אשר באותו הרגע עברה בה איוושת הבריזה של הימים,
החלה לשיר לסרטן הנזיר הקטן את שיר הרוח והים, והסרטן ראה
בשירה אות הסכמה. לבו עליז, גולל הוא את גופו לתוך הקונכית וחש
בטוח, מוגן, וכל גופו רעד עם שירת הקונכית ואהבתו רק התעצמה.
'היא שרה לי בגעגועיה על העולם', חשב הסרטן הקטן, 'אז אני אקח
אותה לראות את העולם, כי אינני רוצה שאהובתי תסבול ותקונן כך'.
והסרטן הבטיח זאת לקונכית, והיא שוררה לו בקול הרוח והגלים
המלוחים, והסרטן שמח.

ימים רבים נשא הסרטן הקטן את הקונכית הורודה על גבו. אומנם
הייתה היא מעט גדולה וכבדה עבורו, ורגליו הן כה קטנות
ושבריריות, אך הוא סחבה בכל זאת שכן אהב את הקונכית ורצה להסב
לה אושר ולגמול לה על טוב לבה. ועם הזמן הלכו והתחזקו שריריו
של הסרטן, והוא הלך וגדל ויכול היה לשאת את הקונכית למרחקים
רבים.
כל יום היו סרטן הנזיר והקונכית מטיילים על החופים ועל קרקעית
הימים, והסרטן הקטן היה מראה לקונכית את הדגים האקזוטיים של
השוניות, ואת האלמוגים וכוכבי הים, ואת קיפודי הים והשושנות.
והקונכית היתה מזמרת בגעגוע על סחף הגלים המתערבלים ליד שוניות
רחוקות, והסרטן המאוהב היה נודד הלאה, בתקווה שיימצא את המקום
עליו משוררת קונכייתו.

יום אחד במהלך מסעותיו, עברה על פני הסרטן הקטן סרטנית-נזיר.
והסרטנית הייתה קטנה ויפה וחמודה, וכן בשלה למצוא לה בן זוג.
וכשנחו עיניה של הסרטנית על הסרטן הקטן, שבאותה השעה עמד והראה
לקונכיתו האהובה שושנון המנקה שיירי אוכל מזרועות שושנת-ים,
גמרה אומר בלבה כי סרטן זה, שהיה יפה ותמים ונחמד, יהיה לה לבן
זוג הולם.
גררה הסרטנית הקטנה את קונכיתה הכחולה ירוקת-הפסים אל הסרטן
הקטן, ואמרה לו 'אני סרטנית-נזיר קטנה, בשלה למצוא לי בן זוג.
חיפשתי בכל החופים והימים, ללא הועיל. ועתה, נחו עיניי עליך,
ואני מאמינה כי התאהבתי. הינך הסרטן המוצלח והנפלא ביותר
שראיתי מימיי, ומעוניינת אני רק בך. האם תהיה לי לבן זוג, למגן
ולבעל?'
וסרטן הנזיר הקטן הבי בסרטנית, שהייתה בהחלט יפהפיה, ואחר הביט
בקונכיתו ואמר לסרטנית 'סלחי לי, סרטנית-נזיר קטנה. אומנם
יפהפיה את וקוסמת לי אהבתך, אולם אני כבר בן זוגה של אחרת ולא
אעזוב אותה כי לבי שלה הוא לעד', ובאומרו כן חבק את קונכיתו
באהבה.
סרטנית הנזיר הביטה בסרטן הקטן בבלבול. היא הביטה בקונכית
הקטנה (שכבר עתה החלה להיות צרה על גופו ההולך וגדל של הסרטן
הלא-כל-כך קטן), ולא הבינה. 'האם קונכית שבתה את לבך, סרטן
קטן?' שאלה, והסרטן הנהן באושר. 'ומה תתן לך הקונכית בתמורה
לאהבתך?'
'את הגנתה ואת שירתה', השיב הסרטן בחיוך.
'ומה תתן אתה לה?' שאלה הסרטנית.
'את העולם, ואת אהבתי האינסופית', השיב. 'היא מקוננת על הגלים
הרחוקים כל כך ועל הרוח המנשב, והיא מתגעגעת לחוף אליו טרם
הגענו, על כך מחפש אני עמה את החוף הזה שם לבטח נוכל שנינו
לגור ולחיות מאושרים'.
'והאם מוכנה היא לתת לך משפחה, וצאצאים, והמשכיות?' המשיכה
הסרטנית עם שאלותיה הנוקבות.
הסרטן הקטן הסמיק בבושה. 'מעולם לא ביקשתי...' התוודה בפני
הסרטנית. 'היא מעולם לא הציעה...' ואז ניער את ראשו מן הסומק.
'אך משוכנע אני שאם רק אבקש תעניק לי כל מבוקשי כשם שאעשה אני
עבורה'.
'והאם אתה רוצה במשפחה?' שאלה הסרטנית, והסרטן חייך והנהן. 'אם
כן', המשיכה, 'אולי תבקש ממנה כעת?'
הסרטן הקטן פנה אל קונכייתו וביקש ממנה בעדינות ואהבה אם תהין
להעניק לו משפחה. והקונכית החלה לשיר אז את שירה הקבוע, געגוע
וייסורים וקינה על חוף רחוק ונעלם, והסרטן התכנס חזרה בתוך
הקונכית והחל חוזר לדרך נדודיו.
'המתן!' קראה אחריו הסרטנית. 'מה אמרה לך?'
'לא אמרה דבר', השיב הסרטן. 'אך זאת כיוון שגעגועיה מאכלים בה.
אמצא לה את חופה הנשכח ועד אז לבטח תחשוב היא על בקשתי'.
הסרטנית הנידה את ראשה ביאוש. 'לא סרטן קטן, היא לא תחשוב וגם
לא תענה לך, כמו שלעולם לא תמצא גם את החוף הנשכח והלא קיים.
כל הקונכיות שרות על געגוע, זהו השיר היחיד ששרים בהן גלי הים
העוברים בהן. אך לא הן עצמן שרות, שכן הן לא יצורים חיים, ואף
לא מתים נקרא להן שכן מעולם לא חיו.
'את כל אהבתך אתה מכלה עליה. שורף רגשותיך הכנים על חפץ דומם,
שלא יעניק לך דבר מלבד שימושיו הדוממים, הקרים, המתים. ואילו
אני, שמוכנה להעניק לך את העולם כשם שאתה מוכן להעניקו
לקונכיתך הטיפשית, את אהבתי זורק אתה לפח, מסרב לה וממשיך
לחיות בתוך החלום שלך.
'צר לי עליך, סרטן קטן. צר לי, משום שאהבתיך ואתה לא תזכה
להמשכיות בעולם הזה. ואולי מוטב כך. אולי יצורים כמוך - החיים
בתוך חלום ולא רואים ומכירים באהבה אמיתית כשזו מכה בפניהם,
ומכלים רגשותיהם ללא תמורה אמיתית - צריכים לגווע ולהיכחד. מי
יודע. היה שלום'.
והסרטנית הקטנה פנתה משם והלכה.
והסרטן הקטן פנה, והמשיך נודד עם קונכיתו.
ומעולם לא עזב אותה, ולא הלך לסרטנית אחרת, גם אם קראו לו.
וגם כאשר הייתה הקונכית קטנה וצרה מדי, לא עזב אותה הסרטן
ההולך וגדל.
וגם ביום בו לא יכול היה הוציא את גופו מפתח הקונכית, גם אז לא
נטשה ולא ניתצה ולא פגע בה. והוא נותר בתוך הקונכית, שעתה
הייתה חונקת אותו ומרעיבה אותו, והוא מת מן הרעב ומשברון הלב
על הקונכית שכה אהב והיא לא אהבה אותו בחזרה.