את הפנים שלך , אני לא רואה.
מסך דמעות ונחלים של איפור שחור ומרוח מסתירים ומטשטשים כל שמץ
של מציאות שעוברת ביננו.
את הדברים אני אומרת מהר, חסרת נשימה, בהבל פי הקר האלכוהול
נותן את אותותיו.
אני רועדת, כנראה שמקור, ואתה מביט באנשים שעוברים, נראה אדיש,
כהרגלך, אדיש.
אתה לא עונה ואני מתחננת שתנשק אותי, "נשיקה אחת", אני זורקת
את עצמי, רוצה להרגיש את הטעם שלך שוב, אותך, את העבר שלנו
זורם בקצות לשוננו, את העתיד.
אתה לא מסכים.
שולח בי מבט קר ואני בוכה בשקט.
אני אוחזת בשרוול המעיל שלך, נועצת את עצמי בך, שלא תוכל לעזוב
אותי שוב, שלא תוכל...
את העיניים שלך אני מנסה לתפוס בכוח.
מנסה לראות את המבט שלך, האוהב, הישן, ולרגע נראה לי שאני
מבחינה בו , מסתכל עלי, ואז אתה שובר את האשליה הזו, בשיחרור
משפט אחד, הברה, רבע מילה.
אני מרגישה מגוחכת, פתטית, מתחננת שתנשק אותי, גומעת לתוכי את
הריח המוכר שלך,
ואתה לא מגיב, יושב קפוא,
תחבק אותי!
תאהב אותי!
צורחת לתוכך ואתה מתחרש ככל שאני מנסה.

מרגישה שאני נופלת כשאתה הולך
כבר כל כך הרבה זמן אני מרגישה ככה,
נופלת,

מתרסקת לרגלייך חרישית, מחכה שתחבר את השברים,
שתחזור,
לא רואה את הפנים שלך,
אז למה שאראה את הלב?