"כן כלבה, יותר חזק, או כן.. בדיוק שם... או.. או.. תמשיכי
זונה"
"קאט, קאט, אתה לא יכול לעשות את זה פחות עם רגש, שמעון" צעקתי
דרך הרמקול "אני מנסה לעשות כאן סרט".
"תירגע אפי", פנתה אלי רונה "אתה בסך הכל עושה סרט כחול, אתה
לא צריך לעבוד על הדיאלוגים, אתה רק צריך שהם יזדיינו"
"אל תעצבני אותי רונה" התחלתי כבר באמת להתעצבן, "העקיצות שלך
כבר לא מצחיקות אותי, את יודעת שאני עושה כאן אומנות"
"אומנות?" היא שאלה בזלזול כשחיוך מרוח על פניה "אומנות?"
"כן, ואני לא צריך להסביר לך את זה"
"סיוון מותק" פניתי לעוזרת של העוזרת שלי, הרי רונה היא העוזרת
שלי וסיוון היא העוזרת של רונה, "סיוון מותק, תעשי לי בבקשה נס
קפה כמו שאני אוהב"
"אין בעיה, בוס" היא ענתה והצדיעה, "עם התוספת המיוחדת שלך?"
הוסיפה בחשאיות.
"כן, סיוון עם התוספת המיוחדת שלי" עניתי מיואש פולט אוויר
מראותי.
"כולם פה החליטו להיות מצחיקים?", שאלתי על סף העצבנות מתיישב
על כסא הבמאי העלוב שבכלל לא נראה כמו שכסא במאי צריך
להיראות.
"התוספת המיוחדת??" שאלה רונה בחשדנות מחייכת.
"נו באמת רונה, את צריכה להכיר את העוזרת המעצבנת שלך, היא
התכוונה לסוכר או חלב או משהו, אולי אפילו לקפה או למים עצמם"
שמעון אבוטבול, שנבחר לשחק את הגנן בסרט הכחול הסתכל לעברי
במבט שואל.
הבטתי בשעון, "טוב תתלבשו נמשיך כבר מחר".
כולם התחילו להתארגן בשנייה שסיימתי להוציא מפי את המשפט הזה.
ונתתי לראשי להיזרק לאחור כשעוד פרץ של אויר יצא מהפה שלי.
"ככה זה, אפי, הרבה עבודה קצת כסף, לפחות כל עוד אתה בארץ"
"כן ואחר כך, אנשים פשוט יראו את זה במקרה הטוב בקולנוע,
וכשיצאו יגידו איזה סרט מחורבן, אבל רעיון נחמד"
"באמת נראה לך שסרט כחול יגיע לקולנוע? במקרה הטוב זה יגיע
לוידיאו, ואם כבר לקולנוע, אז זה יהיה באזור תחנה מרכזית ישנה
או משהו, איזה מקום עם וילונות ונרקומנים"
"יופי רונה, יופי" הבטתי בה במבט עצבני, "את תמיד יודעת איך
לעודד אותי"
"טוב נו מה אתה רוצה? הרי אתה לא יכול לומר שסרט אומנותי זה
סרט עם משפט כמו..." היא לקחה מהשולחן את התסריט ודפדפה בו
במהירות "ואני מצוטטת, 'כן גבר פרוע שלי, תן לי את זה, תן לי
את זה וחזק, או.. או.. אני גומרת' שתגיד מיגמרת, לפחות יהיה
בזה צד נוסטלגי"
"כל הכבוד רונה" אמרתי עם הראש לאחור מביט בתקרה "התקבלת
לתפקיד הראשי"
ההערות של רונה לא באמת עצבנו אותי, כי היא הייתה חמודה, ואם
הייתי באמת עצבני, היא לא הייתה ממשיכה עם זה. צורי לעומת זאת,
תמיד טרח לומר לי כמה הרעיון גרוע ושאפילו אם היה לי כשרון, לא
הייתי מצליח לעשות את זה טוב. רק אתמול הוא אמר בפעם השבע עשרה
אלף בנוכחותי ובנוכחות אדם נוסף שבטח את הסרט יקחו רק ילדים
משועממים וכל מיני מבוגרים מעוררי רחמים, כי הם ירצו להביא
ביד, והם יתעצבנו כי זה לא יספק להם את הסחורה"
אם הייתי ישיר כמוהו, הייתי מוסיף באחת השיחות האלו את העובדה
שפעם מצאתי בארון בגדים שלו סרט כחול זול. זה היה יכול להיות
לגיטימי, אבל לאור עובדת 'מבוגרים מעוררי רחמים', זה כבר לא.
עד שגמרתי לשתות את הקפה, כולם כבר הלכו הביתה ונשארנו רק רונה
ואני.
"אז מה אתה שותל שם?" שאלה לפתע רונה בציטוט מדויק מהתסריט
שאני כתבתי לסרט קובעת לי את תפקיד הגנן.
"בואי תראי" עניתי בשיתוף פעולה.
"למה שלא תבוא אתה לראות מה יש לשתול פה"
"למה לא, באמת?" עניתי בחריגה מסוימת מהתסריט וקמתי לעבר רונה
ואחזתי בידיה.
היא קמה לעברי והיינו צמודים אחד לשנייה.
הבטנו אחד בשני לזמן קצר שנמשך לנצח ולאחר התחלנו להתנשק
בלהיטות.
הסרנו את הבגדים בלהט של הרגע ותוך כדי גיפופים התקדמנו לעבר
המיטה.
היא דחפה אותי כך שנפלתי על המיטה שכוב על הגב, היא עלתה עלי
והתיישבה עלי עם גופה המושלם.
"היית ילד רע, ועכשיו תיענש" אמרה ובידה היה לפתע שוט מעור.
לפתע הייתה זאת סיוון העוזרת שלה עלי עם לבוש מעור צמוד ואחר
כך איזה מישהו עם זקן צעק 'קאט' ואחר כך הייתי באולם קולנוע
באזור תחנה מרכזית ישנה וצפיתי בסרט כחול וראיתי את עצמי מושפל
על המסך.
בקיצור מהשלב הזה ועד שהתעוררתי הכל נהייה מבולבל, וקפצתי מדבר
לדבר ממקום למקום.
"טוב, אין ספק שאתה סובל מחוסר בטחון עצמי בנוגע לסרט הטיפשי
שלך" אמר לי צורי. ופתאום התחוור לי שאני לא יודע אם ראיתי אצל
צורי סרט כחול בארון, או שמא הייתה זאת עובדת רקע שיצרתי לעצמי
בחלום. ניסיתי לחשוב על זה הרבה ועדיין אין לי תשובה.
"ומלבד זה ברור שאתה נמשך משיכה מינית עזה לרונה ואה.. אולי גם
לסיוון, ואה.. יכול להיות שאתה סתם טיפוס פדופיל מזוכיסטי"
הסתכלתי בו במבט תמוהה, "בואנה אתה פתחת את עיני, מזל שסיפרתי
לך את זה" הוא השפיל את המבט שלו נאנח מחפש במוחו משפט מזלזל
שיוציא אותי דפוק, "אתה פשוט רואה מעבר להכל, זה מדהים אותי"
המשכתי לפני שהספיק להגיב ופלטתי אויר בזלזול ופניתי לעבר
מכונת השתייה.
החלום הזה עשה לי רע ולאחר שעזבתי את המפעל שבו צורי עבד
ב'אופן זמני' בארבע השנים האחרונות, הלכתי לדירת אולפן ששכרנו
לצורך עשיית הסרט.
היו שם רוב האנשים של הצוות. רונה הביטה בי בכניסתי הדרמטית
והבינה מייד שזהו לא יום טוב בשבילי ושלכן אני עצבני.
התקרבתי לעברה, "לכי תכיני לנו קפה" היא אמרה בשקט לסיוון
והתקדמה לעברי תומכת בכתפי ומושיבה אותי על כסא הבמאי הארור.
"מזווית עיני יכולתי לראות שסיוון שקלה לומר משהו והתחרטה
לבסוף, "יש לה מזל לבת כלבה" חשבתי לעצמי "השאלה הכי טיפשית
והיא הייתה מובטלת עכשיו, בת טיפש עשרה מטומטמת".
"אני בת עשרים ואחת" דמיינתי את התגובה שלה בראשי עם מבט
מטומטם בעיניים.
אחזתי בעצבנות את המשענים של הכסא "סיוון!!" צעקתי.
"כן" היא הסתובבה לעברי.
"את מפוטרת, תעופי לי מהעיניים"
"אה" הוציאה מפיה בכעס כשידיה על מותניה "אבל.."
לא הסתכלתי לכיוונה וראיתי שרונה מסמנת לה לשתוק ומסמנת לה
שתחכה ושיהיה בסדר.
"אנחנו צריכים לדבר, אני ואתה" אמרה רונה ותפסה שוב את זרועי
והקימה אותי וגררה אותי לעבר היציאה.
"תעזבי אותי" אמרתי "אני יודע מה אני עושה"
"אתה לא יודע כלום, אתה רוצה להגשים פה חלום שלך, וככה אתה רק
הופך אותו לסיוט.
כשהיא אמרה את המילה חלום, רק הרגשתי יותר רע ודמיינתי אותה עם
השוט הזה מהחלום, "להגשים חלום, אה?" מלמלתי.
"אם באמת הייתי מנסה להגשים חלום, הייתי כבר מזמן מנשק אותך"
דמיינתי את עצמי אומר.
כשראיתי את המבט המופתע של רונה, הבנתי שאני משתגע יותר ויותר
ככל שהזמן עובר, כי הייתי משוכנע שרק דמיינתי את עצמי אומר את
המשפט הזה.
היא לא ממש ידעה איך להגיב, ואני לא ידעתי איך היא צריכה להגיב
כדי שאני אדע שזה סימן טוב, וגם לא ידעתי איך אני באמת רוצה
שהיא תגיב.
"בא נצא מפה" אמרה לבסוף.
הלכנו לעבר בית הקפה בו נהגנו לשבת כשהיינו צריכים אויר במשך
כל תקופת עשיית הסרט. התיישבנו בחוץ בשולחן צדדי והזמנו קפה.
לאחר זמן מה של שקט סיפרתי לה את החלום שהיה לי בלילה, בלי
להחסיר שום פרט.
"אני לא יודע מה זה אומר לגבי, ואני לא יודע מה זה אומר לגבי
הסרט המחורבן, אבל אני רק יודע שלא משנה מה עושים ואפילו אם
באמת אוזרים אומץ ומגשימים חלומות, והפעם אני מדבר על החלום
שלי לעשות את הסרט, תמיד דמות נשית יכולה לגרום לגבר לשקוע
בדיכאון ולהרגיש רע"
הקפה הגיע, "עוד משהו" שאלה המלצרית.

הם נדו בראשם ואמרו שאם הם ירצו משהו הם כבר יסמנו.

הלכתי לעבר המזנון ונעמדתי ליד ניצן.
"אני אומרת לך" אמרתי מביטה על השולחן ממנו חזרתי "קודם כל
הגבר הזה כוסון מדהים, והכלבה הזאת שאיתו גם נראית טוב, היא
מוכרת לי, נראה לי שראיתי תמונה שלה בעיתון או משהו"
"כן היא באמת פצצה, הבחורה הזאת שאיתו" אמרה ניצן מביטה
לכיוונם במבט הזה, שלא קשה לדמיין מה עובר לה בראש, "אז מה את
אומרת" היא המשיכה, "שיחת עבודה, או מחוץ לעבודה"
"בהתחלה חשבתי שזאת שיחת עבודה" עניתי והתיישבתי על הכסא הגבוה
לצד המזנון, "אבל עכשיו הגבר נראה לי בדיכאון מדי, כדי שזה
יהיה משהו שקשור רק לעבודה, לדעתי הוא דלוק עליה, הנה תראי.."
הצבעתי עליהם "כשהוא סופסוף מרים את הראש תראי איזה מבט הוא
שולח לכיוונה, כמו כלב שמחפש אהבה"
"טוב, אפשר רק לקוות, כי אם זו רק שיחת עבודה, אז אפשר לסדר
משהו שאת תיקחי אותו ואני אותה והכל יהיה בסדר, ואם ממש יהיה
טוב נוכל לסדר איזה מפגש של ארבעתנו, אני יודעת שלפחות אני
והוא נהייה מאוד מרוצים"
ניצן היא בחורה מאוד נחמדה, אבל תמיד היא התגאתה יותר מדי בבי
סקסואליות שלה, לפעמים היא ממש הגזימה עם זה.
מי יכול לשכוח את ההתמזמזויות שהיו לה עם ורד כשהיא עוד עבדה
פה, ולפני כן עם טומי הטבח, שעדיין עובד פה, שאיתו רבה אחרי
שורד הגיעה.
לא פעם היא גם ניסתה להתחיל איתי והיא ידעה שזה עיצבן אותי.
היא פשוט אוהבת להלחיץ אנשים, היא שופעת מיניות והיא זורקת
הערות סקסיסטיות יותר מאשר תפריטים.
אבל היה לנו מנהג קבוע, כשכמות האנשים בבית קפה אפשרה לנו,
היינו עומדות בצד ומדברות על כל הזוגות שהגיעו, וניסינו לנחש
אם מדובר בשיחת עסקים או משהו רומנטי, או סתם, ואם זה סתם אז
ניסינו לראות אם בכל זאת קיים מתח מיני בין בני הזוג.
"תראי, תראי", אמרה לפתע ניצן והצביעה לכיוונם. הבחורה קירבה
את הכסא שלה לכסא של הגבר וליטפה את ראשו מאחור, "אני מניאקית
אם אין פה נשיקה לוהטת לפני סוף הארוחה" אמרה ניצן והתקרבה אלי
עם הרמיזות המעצבנות שלה וכבר לא היה לי כוח להתרחק. היא כל
הזמן הייתה אומרת לי שאני לסבית מוסווית ושאני מפחדת להודות
בזה, היא אומרת שבגלל זה אני אומרת לפחות חמש עשרה פעמים בשעה
את המילה 'כוסון' בכל פעם על גבר אחר, כדי לשכנע את עצמי ואת
האחרים שאני סטרייט. אני בתגובה תמיד עונה לה שזה רק בגלל
ייאוש ותו לא.
התחלנו עם המנהג הזה של בחינת הזוגות, כשניצן רק הגיעה לבית
קפה והיא הייתה מתלווה אלי לצורך לימוד כשלקחתי הזמנות,
וכששמתי מפיות וסכו"ם וכאלה.
באותה תקופת לימוד של ניצן הגיעו זוג, גבר ואישה בחליפות
מהודרות, בשנות השלושים שלהם, והם היו מסוג האנשים האלו
שהולכים ברשמיות כאילו תקוע להם מקל בתחת. ומישהי מאתנו זרקה
איזה הערה שזה מעצבן כל השיחות הרשמיות האלו, חסרות החיוכים,
ותהינו על מה הם כבר הם יכולים לדבר. 'הזוג העסקי' פשוט ישבו
ואכלו ומדי פעם דיברו וניקו את פיותיהם במפית בצורה מכובדת,
ולפעמים היו צוחקים בנימוס כשהאחר היה מספר 'מקרה משעשע'
מהעבודה. חשבנו על המקרה הכי מצחיק שיכול היה להיות להם, שבטח
מישהו מהם קיבל בטעות דואר של מישהו אחר. וצחקנו וכבר אז הפכנו
לידידות טובות. באותה תקופה, אז בימים הראשונים שלה, היה איזה
קטע שממש צחקנו והתקרבנו והבטנו אחת על השנייה במבוכה. נראה לי
שאז כבר ניחשתי שיש בה את הצד הלסבי, ונראה לי שמאז היא חושדת
שאני אחת כזאת.
'הזוג העסקי' שהיינו בטוחות שנמצא לצורך ארוחה עסקית ותו לא,
סיימו את ארוחתם כשהגבר הוציא בשקט קופסת תכשיטים שבתוכה הייתה
טבעת והציע לאהובתו נישואין בצורה רומנטית, כמו שמחשב כיס יכול
להיות רומנטי. וסיימו את ארוחתם מחייכים בעודם שולפים יחדיו
כרטיסי אשראי מוזהבים, עובדה נוספת שגרמה להם לגחך ברומנטיות.
זה נכון ששנאתי את הקטע שהיה לה עם טומי, ועוד יותר את הקטע
שהיה לה עם ורד, אבל זה היה רק בגלל שמתחים מיניים במקומות
עבודה זה לא דבר טוב.
"הם קוראים לך" , קטעה ניצן את מחשבותיי, "הבטתי בשולחן עם
הזוג שלי, והבחורה שבאמת הייתה יפה סימנה בידה שהם רוצים
חשבון.
ביקשתי מרונן, הקופאי שיוציא חשבון לשולחן מספר שבע. "אין בעיה
מותק" הוא אמר וקרץ לי. "יש לך שוב פעם את הבעיה הזאת בעין,
רונן" אמרתי, והוא צחק את הצחוק הטיפשי שלו. רונן כל הזמן ניסה
להתחיל איתי, אבל כמו שאמרתי אני לא אוהבת מתחים מיניים
במקומות עבודה.
אחרי הסיפור ההוא עם הזוג העסקי שגרם לנו להפתעה רבה, התחלנו
לעשות את ההתערבויות האלו לגבי הקשרים בין הזוגות שבאו לבית
קפה.
הבאתי את החשבון לשולחן וראיתי ששניהם עם חיוך על הפנים, אבל
עדיין היה שם מתח לא מוגדר, קשר לא מוגדר.
הסתובבתי וצעדתי בשקט לעבר הקופה, לעבר ניצן שישבה שם עם החיוך
שלה, ואז בהילוך איטי בחיקוי של שרון סטון היא שילבה בחושניות
רגל על רגל.
הסבתי את ראשי בבלבול לעבר שולחן אחר ושאלתי בגמגום אם הכל
בסדר, וזאת הייתה שאלה טיפשית לאור העובדה שהיו שם שלוש
דמויות, שתיים מהם על כסא גלגלים, כשהגוף שלהם מעוות ומהפה
שלהם יוצא ריר, והשלישית זוהי אישה בשנות השלושים עם שיער
מאפיר ממתח הולך וגובר שבמקום לאכול את הסלט שלה היא פשוט כססה
ציפורניים. "אה??" פנתה אלי האישה כשעל פניה מבט מפחיד. "שום
דבר, סליחה" עניתי והמשכתי להתקדם לאט לעבר הדלפק לעבר ניצן.
כשהגעתי לניצן, היא הצביעה לעבר השולחן של הזוג. הסתובבתי והם
עמדו צמודים אחד לשנייה והחלו להתנשק בהתלהבות שהיתה עצורה עד
עכשיו.
"בן זונה" היא אמרה.
"בן זונה" אמרתי גם אני.
"אבל.." אמרה ניצן "זו השורה שלי, את אמורה לקנא ב.."
שתקתי וצעדתי צעד נוסף לעבר ניצן.
היא נעמדה ותפסה את ראשי ובהקלה התמסרתי לפה שלה, מתעלמת מרעשי
הרקע המורכבים מנשימות עצורות ומחבטה של גופו ההמום של רונן על
הרצפה מעץ שכבר חוותה הכל...