הקור הנוראי שבשחקים אוחז בי כבצבת, חודר לעצמותיי ברוח
המקפיאה, אני כמעט וחשה את האף שלי נושר. אני עייפה, ושריריי
צורחים מכאב, אבל בשארית ההכרה אני ממשיכה להיצמד לקיר המאונך
כמעט לחלוטין, אוחזת בזיזי הסלע, וממשיכה לטפס. חייבת להמשיך
לטפס.
אחיזת-יד פה, משעינה רגלי שם, תנופה נוספת - וממשיכה מעלה.
לרגע אחד אני מאבדת אחיזה, כמעט ונופלת, כבר נפלתי פעמים רבות
מדי כאן. ברגע האחרון אני מצליחה לחזור אל הקיר. רק עוד מעט.
מדף הסלע האחרון: ועכשיו, אני ניצבת על פיסגה של הר. הוא הגבוה
ביותר באיזור, משקיף מעל לעננים. מתחתיי מרבד שחור של עננים,
ברקים ורעמים מכים מכל עבר. עמק מכותר ברכס הרים מאיימים
ושחורים שוכן תחת שטיח העננים, ואני חושבת שאני בגיהינום.
ואז הוא מגיע. כמו תמיד. כולו לבן, בוהק ברקע השחור הזה. הייתי
קוראת לו מלאך, אולי בעיקר בגלל כנפי הנוצות הלבנות שלו, אבל
עיניו השחורות והמתרוצצות, חסרות המנוחה, לא משתלבות בתמונה
המלאכית הכוללת. אז אני פשוט קוראת לו המלאך שלי.
ועכשיו, המלאך שלי פותח את שפתיו הדקות ומילים בוקעות בקולו
הענוג. 'הגיע הזמן, גבריאלה', הוא אומר, וזה ברור לי, ומובן,
ואני יודעת...

יקיצה מידית. השעה ארבע בבוקר. עוד חלום, זה היה רק חלום. אני
נוטלת עוד כדור שינה, ובעודי נודדת לעבר השינה חסרת החלומות
ומלאת הכימיקלים, אני יודעת שאני לבטח אאחר מחר לכיתה, זוהי
שעה מאוחרת מדי בשביל סמים.
החלומות הללו נמשכים כבר שנה, טורדים את שנתי, מפריעים לי. את
הכדורים מרחיקי החלומות אני לוקחת כבר כחודשיים, ואומנם לרוב
הם גורמים לי לאחר לכיתה, אך לפחות הם מעניקים למוחי מנוחה
כלשהי.
קמתי מאוחר; אחי הגדול כבר החל בועט בי באכזריות משהו, ואני
פשוט לא קמה. בתחילה הוא היה חושש שאני מתה, עכשיו הוא כבר
יודע והוא פחות עדין. ראשי כואב, אני לוקחת אספירין, מתלבשת
בחופזה, הולכת לבית הספר. שותה כוס קפה בקפיטריה, הולכת עם
ג'ולס לסיגריה ואז ממהרת לשיעור השני.

הסופות מסתחררות סביבי, שיערי הארוך מתנופף סביב פניי, אני
תוהה מה פשר השיער, הרי עשיתי קרחת לפני יומיים. המלאך שלי צף
ועולה שוב. הפעם לא טרחתי על הדרך להר, ועכשיו המלאך נראה יותר
חסר סבלנות מאי פעם. 'הגיע הזמן, גבריאלה. תפקידך מוכן וישוחק
בקרוב. הוא יבוא אלייך, ואנחנו נראה מי ינצח...'

ג'ולס חובטת בצלעותיי כשמר ריינה עושה ממני צחוק, שוב. הוא
נהנה להתעלל בתלמידיו קשי-היום והעייפים. אני מנסה לגרור את
שאר היום מבלי להירדם, מתקיימת על סיגריות וקפה. כל כל הרבה
קפה. כל כך הרבה סמים שגופי צורך. לרגע אחד אני חושבת שאולי זה
המקור של כל זה - התרופות, הקפאין, הניקוטין - זורקת את
הסיגריה, שופכת את הקפה. סיימתי עם זה. אבל אז, רעד וחלומות
בהקיץ, רקע בית הספר מתחלף בהרים שחורים צפים, ואני שורפת עוד
טבק כדי להרגיע את הרעידות.

'הוא יבוא אלייך בקרוב, גבריאלה. ואת תהיי מוכנה, כי עלייך
להדוף אותו, להדוף את כולם. זו חובתך. את חייבת גבריאלה, את
חייבת...'

'את חייבת להפסיק להירדם לי באמצע! אני מנסה לדבר איתך, ילדה!'
טינה, אחרי הצהריים. שוב היא מרדימה אותי עם סיורי הבנים שלה.
היא חייבת להבין שהיא מכוערת וטיפשה, והסיבה היחידה שהם באים
היא בגלל שהיא נותנת בצורה מטורפת. כל כך הרבה טיפשות, טמטום.
מי צריך את כל זה? אפשר היה פשוט... פשוט לגמור הכל.
'מצטערת טניה'. אני מדליקה עוד סיגריה כי ידיי רועדות מהמחשבות
האלו. אני חושבת על החלום.

הם יבואו בקרוב...

תחילת מסעותיי בעולם החלום, לפני כשנה, הייתה בשכונה שלי. ממנה
נדדתי דרך שדות ועמקים, הרים וגבעות, נחלים ונהרות וימים
שלמים. מתקדמת כל פעם קצת. לפעמים חוזרת על אותה דרך פעמיים.
המסעות היו קשים, ודרשו כושר פיסי שלא היה לי, אולם הבחנתי
שבחלוף הזמן הייתי מתחזקת פיזית, לכן התחלתי לחזק את שרירי
במציאות וכך שמתי לב שהמסעות היו קלים יותר.
ההר היה הקשה מכולם. טיפסתי עליו במשך חודש ימים בכל חלום,
הזיה, מצמוץ. הרגשתי ת עצמי נופלת והייתי קמה, מכוסה זיעה קרה,
רועדת, כל זאת כדי לחזור לישון, לחזור לאותה נקודה, פעם בהר,
פעם בנפילה הארוכה האינסופית.
לא ידעתי מהי מטרת המסע. עם זאת, היה לי ברור שזהו עניין חשוב,
הרה גורל, היחרוץ דין חיים או מוות. כן, זה נשמע טיפשי, שדבר
גדול כל כך יהיה ברור כל כך, אבל חלומות הם דבר תמוה, בוגדני.

ואז היה המלאך. כבר שבוע מציק לי, ואני לא מבינה אותו. עד
שראיתי אותו, את זה אשר נשלח אליי, והבחירה הועמדה בפניי.

היא הדהדה בתוך ראשי, כאב הולם, וסנוורים אחזו בעיניי ולא
ראיתי או שמעתי דבר. הייתי משותקת. אט אט ראייתי הושבה אליי
ומולי ראיתי גבר צעיר, בן עשרים-וחמש בערך, לבוש חליפה לבנה
ומחייך, שיערו זהב ועיניו כחולות. פסעתי חצי צעד אחור. אינני
אוהבת גברים זרים.
'נעים מאוד', הוא אמר. 'אני אריאל, ואת גבריאלה, לא כן?'
ישירותו... קסמה לי, משום מה. ואולי זו העובדה שהוא הזכיר לי
את המלאך שלי, במובן מסויים. כנגד האזרהרות והצרחות ועוד הדהדו
קלושות במוחי אמרתי 'גבי, בבקשה', ואז התפחתי, ושאלתי 'רגע...
מנין לך שמי?'
חיוכו התרחב. 'בחורה חכמה. אם תתלווי אליי למקום מעט יותר שקט,
אוכל גם להסביר לך'.
לא, אל תעשו כאלה דברים בבית. זה לא חכם. אבל הבחור הזה, משום
מה, לא גרם לי לחשוש מפני אונס או שוד או רצח. הוא נראה כאילו
הוא מעבר לכאלה חטאים פשוטים וטיפשיים. אז לקחתי אותו הביתה,
והבית היה ריק עכשיו, ואריאל סיפר לי שהוא המלאך הראשון של
אלוהים, והוא עומד להוביל את צבא השמיים במלחמת גוג ומגוג
ההולכת וקרבה, כנגד צבאות שאול-תחתיות. 'מה זה קשור אליי?'
שאלתי בעודי מכינה קפה שחור במטבח, ואריאל הסביר שכמו שצבא
השאול לא הולך בדיוק אחרי לוציפר כי אם אחרי בנו, האנטיכרייסט,
גם השמיים אינם מונהגים על ידי אלוהים כי אם על ידי ה'כרייסט'
החדש, שהוא במקרה אישה שהיא במקרה אני.
הקפה היה חם כשהוא נשפך לי על הרגל מהכוס שצנחה לי מהיד, אבל
התדהמה שגרמה לכוס ליפול גם חסכה ממני כל תחושת כאב.
אריאל ניסה להסביר לי שכוחות האופל והאור שתלו בעולם לפני 17
שנים את שני השליחים שלהם, אותי ואת האנטיכרייסט, מתוך רעיון
כללי שהמלחמה תתחיל מתישהו בעוד 20 שנה מהיום. אבל אף אחד
מהצדדים לא היה באמת נאמן, ולא שלח את חייליו לשוטט על פני
הקרקע. הצד הטוב, זה שאריאל התיימר להיות חלק ממנו, דאג פשוט
לנטרל את שליחי האופל, אשר היו נכנסים כשדי דיבוק בגופם של בני
אדם תמימים. שרי האופל לעומת זאת, לא היו כל כך נחמדים וטבחו
במלאכים ובאנשים כאחד. לא עניין נחמד. אז בתור החזר על כך,
דאגו השמיים לשחק מעט עם האנטיכרייסט וכיום הוא נער חביב, אוהב
שלום, והוא מסרב להוביל את צבא אביו למלחמה.
ופתאום, שמעתי את המלאך שלי לידי. 'אל תגידי לי שאת מאמינה
לזה, גבריאלה', הוא אמר. 'רק הביטי בחיוכו הערמומי'. חיוכו של
אריאל היה חביב, וניבים עדינים וקטנים בלטו מעט. אני חשבתי שזה
די יפה, אולם ברור שהמלאך שלי חשב אחרת. 'הוא משקר, גבריאלה.
את בעצמך היא האנטיכרייסט, והוא מנסה לשכנע אותך לעשות שטויות.
את הרי יודעת שלא אריאל היה הראשון; לוציפר הוא הראשון. עשי את
המתמטיקה בעצמך'.
הייתי מבולבלת. כאילו שעל שתי כתפיי עמדו ישויות, אחת מלאך
שנייה שטן, אומרות לי מה עליי לעשות, ואני אינני יודעת מי זה
מי. זה חלום, חשבתי אז. הרי אף פעם לא נתקלתי במלאך שלי מחוץ
לחלומות.  ומלבד זאת, רק בחלום הכל יהיה הזוי כל כך ואני אפגוש
בחור מקסים כל כך, כמו אריאל.
בסדר. אז עכשיו שאני יודעת שזה חלום, מה יש לי? את אריאל שאומר
שהוא מלאך ורוצה שאצטרף לצבא האלוהים, ואת המלאך שלי, שאומר
ש"צבא האלוהים" הזה הוא בעצם צבא השטן. למי עליי להאמין?
אריאל, בסופו של דבר, נראה לי חשוד. הוא מחייך יותר מדי, והוא
גם סירב לסיגריה שהצעתי לו. אם שנינו היינו מלאכים הוא היה
מוכן לעשן. וחוץ מזה, זה רק חלום. מה שאעשה עכשיו, אם אתחרט
עליו אוכל לחזור לנקודה הזו שנית ולעשות ההפך. כמו תמיד. כי זה
חלום.
כיביתי את הסיגריה על השולחן, ונטלתי ממנו פמוט זהב גדול. בכוח
אדיר שאינני יודעת מנין נשאב, אולי מהאימונים ואולי מכך שזהו
חלום, שתלתי את הפמוט בתוך גלגלתו של המלאך המופתע. הוא צרח,
קולו מהדהד באוזניי, אור מסנוור בוקע ממנו. בו זמנית אני רואה
את המלאך שלי, צוחק בקול מרושע, מבין הנוצות הנקרעות עתה עולות
כנפי עור זוועתיות, והוא צוח. ואני חושבת, אולי בחרתי בחירה
שגויה. נו,שוין. אני לא חשה אשמה כבדה מדי. אני אתעורר ואתקן
הכל. זה רק חלום.

העולם מושחת, הם אומרים. יותר פשע, רצח, אונס, שוד. זה מתחיל
ביום בו רצחתי את אריאל, המלאך האמיתי, וזה רק הולך ומחמיר,
וכל יום נרצחים עוד ועוד גברים ונשים בלבוש לבן, זהובי שיער
וכחולי עין.
ביום בו רצחתי את אריאל המשטרה הגיע לחלום שלי. הם תפסו אותי
ואסרו אותי. הם הקשיבו לסיפורי. גם שופט שמע אותו. הם סגרו
אותי בתוך תא מרופד. אבל אין לי בעיה עם זה. זה רק חלום. אני
אתעורר, ואז אתקן הכל. אולי יש לי בעיה עם התרופות שלהם - נראה
לי שהן אלו שמונעות בעדי להתעורר, לכן אני פשוט לא מקיצה. וכבר
חלפו כאן חמש שנים, אבל אני לא באמת דואגת. זה רק חלום. יום
אחד אני אצליח להתחמק מהתרופות, ואני אתעורר ואני אתקן הכל. הם
עוד ייראו. הרוע לא ניצח את כולנו לחלוטין.