בשוק הכרמל יש ירקן עירקי שמוכר אשכוליות. כל יום עוברים שם
המון אשכנזים, ליד הדוכן שלו, אבל לא קונים אצלו שום אשכוליות.
הירקן חושב שזה כי הוא עירקי והם אשכנזים אבל בעצם זה כי
הבאסטה שלו קטנה מאוד ובדיוק שתי באסטות לידו יש באסטה ענקית
לפירות הדר שבארבעים אגורות יותר זולים לקילו. את כל זה הירקן
לא ידע וכל יום הוא התעצבן יותר ויותר.
אני הייתי שם! אני בלה, האשכולית שבבאסטה שלו, האשכולית שהוא
הכי אוהב. הוא מרים אותי באוויר וצועק לכל העוברים ושבים "תראו
איזה אשכוליות יפיפיות, בואו מייד, בעל הבית השתגע", אבל כל
האשכנזים מסתכלים עליו ברחמים ומרימים את השקיות שלהם עשרה
סנטימטרים, שישים לב שהם כבר קנו שתי באסטות לפני. הירקן תמיד
ירק אחר-כך הצידה, מלמל "טפו אשכנזים" והדליק סיגריה. יום אחד
החליט הירקן לקחת אותי אליו הביתה, זה נורא ריגש אותי. הבהקתי
את הקליפה שלי כמה שיותר. הוא שם אותי בתיק הישן שלו ונשא אותי
עשר דקות, עד לבית שלו אבל בתיק היה חור ואני נפלתי לכביש.
נפלתי ונפגעתי בכתף הימנית שלי. זה כאב כל כך! אחרי ששני
אשכנזים בעטו בי לכביש, נפלתי לביוב פתוח. למחרת ראיתי דרך
הסורגים של הביוב את הירקן העירקי שלי, שקט מהרגיל, לא מנופף
ברותי, או מירי להראות לכולם איזה אשכוליות יפות הן. רק לי
חיכה. חייכתי והמשכתי להיסחף בזרם.