"היי גל, מה נשמע?"
שחר הרגישה איך לבה מתחיל לפעום בחוזקה כשהיא ראתה אותו. אהוב
לבה.
"שלום שחר!", הוא חייך את חיוכו הלבן, הרחב, "אני מרגיש נהדר,
ואת, ילדונת?"
הוא תמיד קרא לה כך. ילדונת. היא כמעט שנאה את הכינוי הזה.
"בסדר גמור. אני רואה שאתה מתחיל לבוא בקביעות להרקדות. אתה
מתחיל לאהוב ריקודי עם, הא?"
הפעם הראשונה שפגשה אותו הייתה לפני חודשיים, בהרקדה של אבא
שלה. היא הייתה רוקדת אצלו ריקודי עם, ואז גל החל להגיע. הוא
היה רקדן מעולה מאין כמוהו.
"כן, בהחלט!", הוא ענה לה, "זה ממש נחמד, ריקודי עם. אולי
אמשיך עם זה לטווח ארוך..."
כך נגמרה השיחה. הוא החל לרקוד איזה ריקוד והיא הלכה להגיד
שלום לאביה. אבל מבטה לא עזב אותו. הוא, לעומת זאת, היה שקוע
כל-כולו בריקוד.
היא ידעה שהוא גדול ממנה בשלוש שנים.
היא ידעה שהוא רואה אותה בתור ילדה קטנה.
היא ידעה שרוב הסיכויים הם שהוא לא אוהב אותה.
רוב הסיכויים שהוא גם לא יאהב.
אבל ממתי הלב מקשיב להיגיון?
כל מה שהיא ידעה זה שהיא אוהבת אותו כל-כך, שהלב שלה כואב כל
פעם שהיא רואה אותו, אחרי שהם נפרדים היא מיד רוצה לראות אותו
שוב. היא כל הזמן חולמת עליו, נזכרת בכל הפרטים של הפעם
האחרונה בה ראתה אותו. היא מתגעגעת אליו, רוצה להיות עמו, והיא
פשוט מרגישה שהיא לא שלמה בלעדיו. והיא כל-כך רצתה שיאהב אותה
בחזרה! לא היה דבר שהיא רצתה יותר. כל לילה, לפני שהלכה לישון,
היא הייתה מתפללת לאלוהים שימלא את משאלתה. כל פעם כשראתה כוכב
נופל, זאת הייתה בקשתה מאתו. שיאהב אותה, זה כל מה שהיא זקוקה
לו.
באותו הערב אמו של גל, שגם רקדה ריקודי עם, באה אף היא להרקדה,
ובסיומה של ההרקדה הלכו אבא של שחר, אימא של גל, שחר וגל לאכול
יחדיו פיצה. סתם ככה, ללא כל סיבה מיוחדת. המבוגרים ישבו
בשולחן אחד והילדים בשולחן אחר.
גל ושחר אכלו שניהם מאותה פיצה. כשהגבינה נמתחה ונקרעה לבסוף,
קופצת על אפו של גל, שחר צחקה. גל חייך אליה.
הם ידעו שאסור לדבר בזמן האוכל, אבל זה לא הפריע להם. הם פטפטו
וצחקו ואז הוא אמר לה:
"עוד מעט אני הולך להשתתף בסדרת טלוויזיה."
"באמת?"
"כן"
"סדרה על מה?"
"אהבה."
שחר קפצה מעט ממקומה, אבל גל לא הרגיש בזה. היא החליטה לנצל את
ההזדמנות, ולנסות להוציא ממנו קצת מידע.
"ואתה כבר מצאת את האהבה שלך?", שאלה, מנסה להישמע רגועה ככל
האפשר.
צליל, שעמדה לידם, בלתי נראית, עצרה את נשימתה.
"כן", הוא ענה בביטחון. לבה של שחר צנח בקרבה, וצליל שיחררה
אנחה חזקה.
"מוזר", הוסיף גל, מסתכל סביבם, "פתאום חשתי משב רוח פתאומי".
צליל שמה יד על פיה. היא צריכה לזכור שהם לא יודעים שהיא שם.
"מי הנערה?", שאלה שחר, בעיניה כמעט ועולות דמעות אך היא
מכריחה את עצמה להיראות כרגיל.
"קוראים לה דניאל", הוא אמר, מבט חולמני בעיניו, "היא בכיתה
שלי, והיא זאת שהציעה לי לצאת, לפי בערך חודש. אני מאוד אוהב
אותה".
צליל כבר בכתה. לא שהיא לא האמינה שהיא מסוגלת לגרום לגל לאהוב
את שחר,  להפך - ניתן לראות שהוא מחבבה. היא בכתה מכיוון שהיא
ראתה כמה המקבילית שלה אומללה. והיא בכתה בשביל שתיהן, ולכן
הוקל קצת לשחר. אחרי הכל - הן מקביליות. הן מחוברות באופן
מסוים ביניהן. כאשר לשחר התחשק לבכות, הנה צליל גם היא רצתה
לבכות. והיא אכן בכתה, ושחר כבר לא חשה צורך כל כך דחוף
לבכות.
צליל עזבה אותם. היא חשה שזה יותר מדי.
היא עפה לה בדרכה אל מחוזות הקרח הסגול. איש לא ראה אותה
בדרכה, גם לא גל ושחר.

כאשר צליל הגיעה לביתה, גבריאל היה שם, מחכה לה.
"הו, גבריאל!", נמלטה מפיה זעקה כשהיא ראתה אותו.
"צליל היקרה לי מכל, מה קרה?", שאל גבריאל, חרד לגורלה, ואימץ
אותה אל חיקו.
"הו, גבריאל, זה... זה כל-כך נורא!", היא בכתה כל-כך שהגלימה
הלבנה שלו כבר הייתה מוכתמת כולה, "אני יושבת שם, מביטה
בשניהם, ואני רואה איך היא כל-כך סובלת, המסכנה! הלב שלה נקרע
מבפנים, והוא יושב שם, מבט חולמני בעיניו, בכלל לא שם לב לכאב
שלה! התחשק לי לחנוק אותו על כך שהוא כל-כך חסר לב ואגואיסט!
והיא יושבת לה שם, מולו, כל-כך רוצה לחבק אותו, כל-כך חפצה
באהבתו, והיא צריכה לשמוע על אהבתו לאחרת! היא כל-כך רצתה
לבכות, אבל היא לא רצתה שידע, והיא פשוט מחזיקה את עצמה בכוח
שלא לבכות, ממש נושכת את שפתיה עד זוב דם, ואני בכיתי בשבילה,
גבריאל. אני, שלא אני היא הסובלת, בכיתי שם בשבילה, חשתי את
כאבה. הו, אלוהים אדירים, אני כל-כך מפחדת שהוא לא יאהב אותה!
לא בגלל שאני חרדה לגורלי, אלא מכיוון שאני דואגת לה! היא
כל-כך אומללה, כל-כך מסכנה! הו, גבריאל, אני כל-כך מקווה
שאצליח להגשים את משאלתה! לא משנה כמה כאב, וטרחה, ומאמץ זה
ייקח, אני אגשים את משאלתה! היא כל-כך ראויה לאהבתו..."
עיניה הכחולות, הגדולות, הביטו בו, נוצצות ומבריקות מרוב
דמעות.
וכמו ביום בו הוא הכיר אותה - הנה חזרה אליו אותה התחושה, אותו
כאב קטן, אבל משום מה נעים, במיתרי לבו. כאילו שמלאך קטן נכנס
אל תוך לבו וצבט אותו.
הוא לקח את ידה הקטנה של צליל ונשק לה באבירות, ואחר נשק גם
למצחה באותו הרוך.
"את הילדה הכי מדהימה שאי פעם הכרתי, צליל", הוא לחש לה, מלטף
את שערה באהבה, "ואת תצליחי. אני יודע שאת תצליחי. נסים קורים,
אם גורמים להם לקרות. ואת תלחמי, ותתעקשי, ולא תוותרי - וכמו
שאני יודע, גם תצליחי. אני מחזיק לך אצבעות."
צליל חייכה אליו, ולפתע חיבקה אותו. בתחילה הוא הופתע, אך
כעבור שנייה התמסר לחיבוקה וחיבק אותה בחזרה. הוא מאוד אהב
אותה. אחרי הכל, היא הייתה לו כמו אחות.

"הפתעה!"
צליל הרימה את מבטה, ועיניה נתקלו בעיניו החביבות והמוכרות
כל-כך של גבריאל.
היא קמה ממקומה וחיבקה אותו בחוזקה. היא כבר הייתה גדולה מדי
מכדי לקפוץ עליו.
"הביקורים שלך כבר לא מהווים הפתעה בשבילי, גבריאל", היא אמרה,
קולה רציני, שקול. בוגר.
"לא הביקור שלי הוא ההפתעה", אמר גבריאל. הוא ,לעומתה, לא
השתנה כלל בשלוש שנים שעברו. "ההפתעה שלי היא סוד כמוס. את
רוצה לדעת מה היא?"
"אם אדע מה היא, היא כבר לא תהיה סוד כמוס, הלא כן?", צחקה
צליל.
"את צודקת", גבריאל צחק אף הוא, "ובכל זאת - אתן לך רמז. זאת
הפתעה מאוד מיוחדת שהכנתי לך לכבוד יום הולדתך השלושה-עשר.
נתתי לך הבטחה לפני ארבע שנים, וכעת בכוונתי לקיים אותה."
צליל הביטה בו, עיניה מביעות תמיהה.
"בואי אתי", גבריאל לקח את ידה בידו, "אבל עליך לעצום את
עיניך, ולפקוח אותן רק כשאגיד לך. אל תפקחי אותן לפני שאגיד
לך, לא משנה מה. את בוטחת בי?"
צליל עצמה את עיניה ואמרה:
"בכל לבי."
ולפני שהיא הספיקה להגיד מילה נוספת, היא כבר חשה את זרועותיו
החסונות של גבריאל לופתות אותה, ומרימות אותה מעל פני הקרקע.
לבה דפק בחזקה, אבל היא לא פקחה את עיניה.
"אנחנו עפים?", היא שאלה אותו בקול רם, מנסה להתגבר על הרוח
החזקה ששרקה באוזניה.
"כן", הוא ענה לה, ולמרות שלחש - היא שמעה אותו היטב. הבל פיו
דגדג את אוזנה.
אחיזתה בו התהדקה.

הטיסה של שניהם הייתה ארוכה מאוד. כעבור בערך שעתיים, לפי
הערכת הזמן של צליל, היא שאלה אותו, קולה ישנוני:
"מתי כבר נגיע? אני עייפה."
"עוד מעט, חמודה, עוד מעט. רק עוד שעה ונגיע", גבריאל ליטף את
מצחה ונשק בעדינות על שפתיה.
'נשיקה של אח', חשבה צליל.
"אתה מרשה לי כבר לפתוח את עיניי?", שאלה, קולה קשוח לפתע.
"לא", הוא ענה, לא שם לב בשינוי בקולה, "עדיין לא. את יכולה
לישון בינתיים. זה יקל עליך במקצת", הוא הסיט קווצת שיער
מעיניה העצומות.
"אני לא כבדה בשבילך?", שאלה, "אחרי הכל, אני כבר ילדה
גדולה..."
"לא כל-כך גדולה", הוא צבט בחיבה את אפה, "וחוץ מזה - אני
מלאך. יש לי כוחות שאין לאחרים. את כמו נוצה בשבילי, צליל
יקרה".
צליל חשה כיצד הכעס גואה בה. 'חמודה', 'יקרה', 'לא כל-כך
גדולה', ויותר מכל אותות החיבה הקטנים האלה, של אח לאחותו...
איך הוא מעז?! היא לא איזה משחק, איזו בובה קטנה!
היא דחפה את זרועותיו מעליה והשתחררה מלפיתתו. היא חשה כיצד
היא נופלת, אבל לא היה לה אכפת. היא הכריחה את עיניה להישאר
עצומות, מפחדת מה שיקרה אם תפתח אותן. היא ידעה שיש אזורים
מסוימים בשמיים בהם אלוהים לא מרשה לאיש מלבד למלאכים, משרתיו,
לראות היכן הם נמצאים. היא לא ידעה איזה עונש תקבל אם תפקח את
עיניה, אבל לא רצתה לקחת סיכונים מיותרים.
"צליל!!!", זעקה נמלטה מפיו של גבריאל כאשר צליל דחפה אותו
מעליה. הוא ראה אותה נופלת מטה, מטה, באיטיות - כמו אבן הנזרקת
אל תוך המים.
"צליל!!!", כחץ מהיר הוא שרק בעקבותיה, עף כמו שלא עף עוד
מעולם. הילדה האהובה שלו עשויה להיפגע!
הוא עף אליה, מהיר יותר מהרוח, מנסה בכל כוחו להשיגה.
לבסוף, הצליח להגיע אליה, ואחז בה בחוזקה.
"צליל...", הוא התנשף מרוב מאמץ, "אל תעשי דבר כזה עוד לעולם!
מדוע דחפת אותי?!"
היא שילבה את ידיה על חזה.
"ככה", ענתה לו.
"ככה זה תשובה של ילדים קטנים!", הוא נזף בה, עצבני במקצת מרוב
פאניקה.
"בוודאי שזו תשובה של ילדים קטנים. הרי אני ילדה קטנה, לא?!"
הוא נעץ בה את מבטו.
"אם כך בזה מדובר, מה?", הוא נאנח, ההבנה מחלחלת לתוכו. "נפתור
את זה אחר-כך. כעת לכי לישון. נדבר על זה כשתתעוררי", הוא
העביר ידו על מצחה ובדרך פלא הרגישה צליל מותשת מאוד, ולפני
שהספיקה להגיד מילה היא כבר הייתה שקועה עמוק בעולם החלומות.