שתי ההחלטות הגרועות בחייו של נדב היו בהחלט אלה
הראשונה היא לנסות לרסס את אשכיו בבושם כדי לגרום לו ניחוח
נפלא, אך הוא שילם על זה בכאבים נוראים.
השנייה היתה להביא את הצב הביתה.
נדב הלך חזרה הביתה עם אחיו הקטן יוני.
יום שלישי אח"הצ וכרגיל נדב המסכן היה חייב להחזיר את יוני
מחוג ההתעמלות ההתפתחותית שלו הביתה, ולשמור עליו עד שההורים
מגיעים.
"בוא נעבור דרך החורשה ונביא לאמא פרח" אמר יוני.
נדב שנא ללכת דרך החורשה. תמיד היו פוגשים שם את ההומלסים של
הוד השרון שוכבים, מקופלים, רזים, מסריחים ומפחידים.
אך להתווכח עם האח הקטן לא יכל, והם עברו דרך החורשה, שם ראו
אותו.
הוא היה קטן, אדום, מקופל, מכרסם לו עלי חסה.
"זה צב", צעק יוני בשמחה.
"כיצד יכול להיות זה צב, הוא אדום", אמר נדב בחוסר התעניינות
מובהק
אך כשהתקרבו התברר שבאמת זה היה צב רק שהיה מלא דם..
האחים החליטו שיצטרכו לקחת את הצב הביתה ולטפל בו.
נדב ויוני שמרו את הצב. הם קראו לו בץ. כל יום היו שוטפים אותו
טוב טוב, וכל לילה גילו שוב שהצב מלא דם. כל יום נתנו לו קצת
חסה וגזר וכל יום גילו שהצב גדל לו פלאים.
יום אחד, כאשר נדב בא להביא לבץ את המנה היומית שלו, הוא הרים
את הארגז, פתח את הלמעלה של הקופסה, ששמר על צל בשביל בץ, וראה
את הראש של יוני מונח בפנים.
"מה?", צעק נדב בבהלה, "כיצד זה יתכן"
המקרה לא הופיע בחדשות. מקרה אחר הופיע בחדשות. צב אדום ענק
וחסין מכדורים גודל לו למימדים מפחידים ושואט לכיוון תל אביב.
נדב כתב את הסיפור ביומן שלו, לפני 170 שנה.
הצב החריב הכל. את כל ארץ ישראל הרס, ולא השאיר זכר. בית, עץ
או איש אחד.
ועכשיו אנו קוראים את הסיפור, על הצב שהרג את ארץ ישראל
ומבחינים לגלות בהערות השוליים של נדב, שכשהוא היה פה, היה דבר
כזה שנקרא ערבים, כנראה עוד סוג של צבים... |