דובי העיף מבט מיואש בחדרו, לפחות במה שכיסה את חדרו, וניסה
להבין מאין, לשם שמיים, ניתן להתחיל לרוקן אותו, שכן על לסדר
לא היה ניתן אף לשאת ולתת, היה צורך בריקון - בולדוזר, הרמת
זרוע, הורדת זרוע וחריקת גלגלי המשאית בדרכה למזבלה.

הוא ניסה לנבור בזכרונו הסביר לרוב והגיע למסקנה שאין לו מושג
ממה זה בכלל התחיל...

עטיפת סוכריה שהושלכה בטעות על הרצפה המבהיקה מחומר הלבנה בריח
לימון-סברס, בוטן מצופה שנשר במקרה מתוך חופן אחיד והתגלגל
בעצלתיים על השיפוע הקל היישר לפינה החשוכה בה רקם במוחו
המעוות את מלאכת המחשבת, היא אותה אנדרלמוסיה שראה דובי מול
עיניו ברגעים אלה.

הפסולת שרבצה לה בשמנוניות מעל לחדרו הביטה בו בזעם קפוא, הוא
חש כאילו היא ידעה מה צופן לה העתיד וכמו כל מתנחל החליטה לחרף
את נפשה כדי למנוע את הפירוק וההעברה, וההפטרות, והחד-גוניות
החולשת על המזבלה, בה ערימת פסולת, גדולה ככל שתהיה, אינה
מהווה מחזה יוצא דופן ונבלעת לה בחשכת השכחה הבלתי נמנעת.

חיטוט נוסף בזכרונו הזכיר לו את היום בו הבין כי לא משנה עד
כמה החדר מסודר, ממורק, מקוטלג... עדיין תפקד החדר כמעין
מנגנון אשר בלע את החפצים בהם חפץ באותו רגע ופלט אותם ברגע בו
הפכו לזניחים כדי שיוכל לומר לעצמו כמה חיפש אותם בזמנו (ויש
לציין שבזמנו התפרש לעתים כלפני שעתיים או עשר דקות - בייחוד
כשחיפש מפתחות או רשיון נהיגה על מנת לצאת לנסיעה חשובה ביותר
שמועד יציאתה היה נקוב במדוייק ותמיד אחר אותו).

הוא אף זוכר פעם אחת בה כמעט תפס את חדרו מנסה לגנוב בהיחבא
כוס מיץ אשכוליות, אותה דרשו הוריו בזעקות שבר שיעביר למקומה
הטבעי במדיח הכלים המכסיף והחדשני שניחן בידע הנשגב להתיז מים
על כלים, להתיז עליהם סבון ומשם הדרך קצרה היתה להתזת אוויר חם
ושחרור אדים זועפים על כל מי שההין להעיף מבט בתווך המהביל טרם
נרגע.

תנועת צל חמקמק, עיוות מוזר באוויר, כמו עברה בו זכוכית מגדלת
או אלפי עדשות הפוכות של משקפת ולנגד עיניו החל האוויר להיכרך
סביב לכוס ולהסתיר נתחים נכבדים מהווייתה.

משנוכח החדר כי נתפס בקלקלתו התחזה להזיה ורפרף קלות בשובבות
על עפעפיו הנדהמים של דובי, גורם לתחושה של נמנום וניקור שזה
עתה נוכח לדעת שביצע.

דובי לא סלח לחדרו מעולם על כך - אם כי לא היה בטוח על מה
בדיוק עליו לכעוס.

עם זאת הגיע למסקנה כי אין חדרו חפץ בסדר ואולי אם ינסה גישה
שונה, אותה יסביר לאמו באחד ממשפטיו המפוצצים נוטפי המטאפורות
באמרו: סדר הוא רק בלגן שיש עליו קונצנזוס, אשר ידע כי ישביע
אותה כל פעם מחדש.

הפסולת אמנם כללה בקרבה ניירות, שאריות אוכל, כלי אוכל עשויי
זכוכית ופלסטיק, שברי צעצועים ישנים שחיפש, בזמנו, כשעניינו
אותו, ולא הצליח בשום אופן על אף נקיון החדר למצאם. אך דמתה
בעיניו של דובי לגוש בלתי חדיר של נוכחות זרה אשר יצרה עצמה
בחדרו תחת אפו ובלי שישים לב ולפתע הפכה לאיום שלא ניתן
להתמודד איתו בנקל, כאשר חשב על הסילוק החל ממש לחוש את תודעתה
של הפסולת הנדחקת לפינה מנסה להסביר לו, בעדינות, שאין לו
סיכוי בכלל לפנות אותה וממילא, גם אם תצלח בידו האפשרות הבלתי
אפשרית לפנות אותה, תוך שעה קלה תעמיד דורות חדשים, גדולים
יותר, עמידים יותר, חזקים יותר, דורות באים שתיצור דרכו.

דובי חש בחילה וסחרחורת קלילה והתיישב על הכסא שנתחב תחת
המחשב, אשר היה שרוי אף הוא תחת שגרירים קטנים יותר של התפלץ
שרבץ מולו על המכתבה (או לפחות זכר שהיתה שם מכתבה).
לאחר הרהורים ממושכים ניסה דובי לדמיין לעצמו האם ניתן לחתוך
או לנסר את הטינופת לחלקים נכבדים, אותם יעביר אחר כבוד לפח
האשפה הירוק שבמרכז מגרש החנייה, אך משניסה לדמות זאת בעיני
רוחו צץ לפתע ראשו של דינוזאור ירוק, אותו ניסה לשרבט בכיתה ג'
וכמו זעק בשאגה אילמת: אל נא תשליכני לעת זקנה, דובי... זכור
כי אני פרי מוחך, אבי מולידי, האם תועיד לי גורל כה אכזר?

דובי החליט לישון על זה.

למחרת נתחבט דובי בדילמות דומות.
וכן ביום שלאחר מכן.
ולמחרת.

אחרי מחרתיים פתח דובי את דלתו משחזר מהעבודה (אמו סירבה להעיף
מבט ישיר בגוש הגדל והולך והתנתה את קיומו ללא היערות מצידה
בכך שייעלם מנגד עיניה, "מה שלא רואים לא מפריע", נהגה לדקלם
לעצמה כדי להשקיט את הסומק).

בכל אופן דובי פתח את הדלת ולהפתעתו ראה מולו חדר, החדר זהר
באור יקרות שדילג בעליצות על הרצפה הבוהקת, קפצץ על המיטה
הערוכה למסדר צבאי מחמיר, התהלך לו בינות לערוגות הדפים
הלבנים, מחברות השורה, המחברות המשובצות, גלילי כלי הכתיבה
וגינת הפורמייקה רחבת הידיים ששמשה כשולחן כתיבה בעבר.

דובי הביט כלא מאמין וחייך לעצמו חיוך שבע רצון, הוא התיישב
לשולחן וכתב מכתב תודה לחדר.

לפתע הוסט מבטו בפתאומיות לשקיות שנחו להן תחת השולחן, ארבע או
חמש במספר, מסודרות גם הן, אם כי עבות כרס, והחלו קוראות לו...
קוראות בשמו ממש... דובי... דובי...

רק אתה יכול לעזור לנו לצאת לחופשי.

דובי נאבק ברצונו לראות רק פעם אחת, אחרונה, את שרבוט
הדינוזאור, את כנף הגומי של העטלף שהפחיד בו את אחותו....

אך למרבה שמחתו עמד לו רצונו והוא חזר לשולחן, והמשיך לכתוב את
מכתב התודה.
עד מהרה החלה ראייתו מטשטשת והוא צנח בעייפות על כרית הדפים
והריר העתידי.

לפתע החל האוויר לנוע בחוסר נוחות וחיוך זעפני ואבהי ננעץ
בדובי.

הוא לא ילמד לקח, חשב לעצמו החדר של דובי...

אבל לפחות הוא מאכיל אותי כמו שצריך.