וכשיש משב רוח קל ממזרח, טיפות קטנות אדומות ירצדו על קצה זקנו
הדליל, ואנשים יביטו בו ויאמרו בליבם ספק רחמים, ספק הכרת תודה
על כך שזה לא הם שם מהלכים עם השער שנופל על על העיניים וללא
כל רצון עתידי להושיט יד- להסיט- ולראות את שאר הדרך.
והשמש זורחת.
והוא רוצה גם. אז גם הוא זורח, למרות שהוא מדמם וזקנו המדובלל
כבר הפך אדום. ולמרות בני האדם הזרים המהלכים לצידו בכיוון
ההפוך, על כל מבטיהם הנבוכים והתמהים, הוא עדיין בשלו- שרוך
פרום, וקומפוזיציות צבע מטורפות מהולות בקצת רצון להראות, רצון
להיראות, קצת אוניה, קצת מזוודה, קצת חרוזים ומה לא.
ובתחנת אוטובוס, האטובוס לא יגיע. אבל זה לא משנה. כי יש נייר
וחרוזים. אולי קצת שוקולד.
אז אפשר לשבת. והוא מתיישב.
הוא שובר קווים וממציא מילים ומסדר הכל יפה על הנייר, כמו ציור
שהוא חשב עליו קודם לכן. הוא כותב את המילים:
מסמרים ובריאה, אהבה ושקיעה. המילים מצטלצלות יפה באוזן
הפנימית שלו. אך נמאס לו.
והוא מתחיל לחשוב בצורות. וכשיש עיגול אז יש אין סוף, ואם
מחדירים משולש אז זה כואב לו. ונמאס לו שכואב.
הוא מרים ראשו מהנייר המקומט שהוא הספיק למות לתוכו.
הוא מכניס יד לכיס.
מפתחות, כמה שקלים והנה זה.
הוא מקלף את העטיפה.
נוגס.
והוא עוצם עיניים. אבל לא כי הוא בוכה.
מפני שזה טעים לו. |