אני אגור בקיבוץ. רק אני והסיגריות שלי. והמוסיקה. ואני אשב
בנחת ובשלווה, אולי על המיטה הרחבה שלי, אולי על ספה מרוטה
שהייתה שם מבעוד מועד, ואולי על הרצפה שמכוסה בשטיח אתני
מאובק.
ולידי ישב לו הדיכאון שלי. הוא אף פעם לא עושה רעש. בשקט. והוא
יעשן בדיוק כמוני. ידליק כשאני אדליק. ולו ייכבה כשלי ייכבה.
ואם נרצה נפסיק באמצע. ואם נרצה נעשן ארוך. והדיכאון שלי אף
פעם לא יפריע. הוא לא יסתיר לי את הכלום ולא יתערב לי בכוונות
ולא יעיר אותי משינה. ועל הרגליים שלנו ישים את הראש שלו אולי
איזה כלב אחד שיודע שהחיים שלו יותר טובים משלי, וכל פעם שהוא
יראה אותה ואת הדיכאון שלי הוא יכשכש בזנב שלו מאושר על כמה
שהחיים שלו יותר טובים.
ואני סולח לו כל פעם, כי הוא לא עושה רעש, והוא לא עוזב, והוא
לא חווה את דעתו. הוא כאן רק כדי להזכיר שיכול היה להיות יותר
טוב. אם רק היו לי עוד זוג רגליים ואף רטוב. (וגם זנב).

לרגע מישהו דופק בדלת והשניים מיד קמים על רגליהם. כלב מכשכש
בזנבו ודיכאון חושב להסתלק, ואני מאמץ את שניהם אל חיקי ומפציר
בהם שיישארו במקומם. דמות לא מוכרת עומדת על סף עולמי, מחייכת
אלי בשיניים נרקבות, ומבקשת כי אפגין מעט חמלה ואעזור לילדים
החוסים. שאשלח ידי אל הארנק ואעניק עזרה לילדים החוסים.
דיכאון מתיישב מאחוריי בנחת וכלב נאנח וחוזר לשנתו. ואני מביע
תקווה שאולי החוסים יוכלו להיחלץ לעזרתי יום אחד, או לפחות
להשאיר קבלה.

שעות אחרי מכבה את האור ומשכיב את הכלי בו אני שוכן למיטה.
דיכאון מתחמם ליד האח הבוער ונוטל את ערנותי אט אט לשריפה.
שוב מנסה לשכב במיטתי
ושוב נכשל ונופל לקרקע.
שם,
הרחק מחלומות ורודים על אוטופיה בחיי,
דיכאון שוכן לו בשקט עד שכלב
רוצה להשתין.