הם מצפים ממני שאתחיל לדחוף מרפקים. הם טוענים שזו הדרך היחידה
להגיע לאנשהוא היום. אני דוחף. אני ממרפק מימין, אני ממרפק
משמאל. אני שועט. אני דוהר. אני מכניס מרפק לאישה שיושבת לידי
באוטובוס.

- "איי!" , היא צועקת, "זה כואב!!!".
- "אין מה לעשות גברת..." - אני עונה לה בקול חלול, "היום זה
   כואב, מחר זה יכאב פחות. מתחשלים...".
- "אתה לא נורמלי." - היא אומרת, אוספת את התיק האדום המזעזע
   שלה, עוברת לקדמת האוטובוס ומחליפה עם הנהג כמה מילים.
   אני לא שומע אותה, אבל אני יודע בדיוק מה היא אומרת.
   שתלך להזדיין הכלבה.

     הם אומרים לי שיש רגעים בחיים שצריך לשנס מותניים. הם
חושבים שאני צריך להפנים את זה. אני מפנים, אין לי ברירה.
עכשיו זה לשרוד, עכשיו זה לקחת אחריות, לחדד מבט. עכשיו זה
הזמן להיות מישהו, להיות משהו - אתה תיכף מפסיד גם את זה, הם
זועקים. אני דרוך. אני קשוב. אני הולך ברחוב המאובק בצעדים
מהירים. אני תזזיתי. אני מנסה להגביר קצב. אנשים רצים, אנשים
נדחפים. אנשים מחייגים,  מקשיבים להודעות קוליות, לוחצים
כוכביות, סולמיות, מנתקים. אני מתערבב. יש אנשים שהטחינה נוזלת
להם מהשפתיים. הם מנגבים אותה ובאותה תנועת יד מציצים בשעון.
אנשים חוסכים זמן. זמן זה מצרך יקר, אני קולט פתאום. זמן זה
הכל, הכל זה זמן. זמן זה כסף.

     השומר בודק לי את התיק. הוא מחייך במבטא רוסי, אני נשאר
אדיש. אדישות משדרת בטחון. אני הולך בראש זקוף בלובי הענק, אני
החלטי.  אני נכנס לשירותים, מתיז קצת מים על הפנים, צובר
רעננות. אני מביט במראה ומחפש הבעה אסרטיבית. אני  מוצא אותה,
אני מקפיא. אני לומד את ההבעה בעל פה, אני מעכל אותה. אני
משתין, שוטף ידיים. אני עוצם עיניים, מתרכז, פותח אותם ומגלה
אדם אחר, מלוטש.

     המעלית עוצרת. אני לוחץ על קומה עשרים וחמש. הדלת נפתחת
מול חלון זכוכית ענק שחושף את הים במלוא עוצמתו. כמה זמן שלא
ראיתי את הים הזה ממרחק, בזווית אלכסונית. פתאום אני מבין
שהאנשים האלה, שיושבים במשרדים הממוזגים שלהם, שקובעים פגישות
ביומנים ממוחשבים, הם לא סתם. אלה אנשים עם אופי חזק, עם עמוד
שדרה קשיח. האנשים האלה הם ההצלחה. הרבה מרפקים נשלחו לכל מיני
כיוונים בשביל שהתמונה הזו תהפוך להיות חלק משגרת חייהם. אני
מעביר את הדקות שנותרו בבהייה החוצה. מוטיבציה, הם אמרו לי,
קצת דרייב, אתה חייב להתעשת. אתה חייב להוכיח בגרות. אתה פשוט
חייב...


     היא מחייכת אליי בדרכנו למשרד שלה, קוראים לה ליטל. היא
מספרת על עצמה. אני מקשיב.    ליטל סיימה תואר ראשון במדעי
המחשב וביולוגיה. זה תחום נהדר, היא מחייכת וחושפת שיניים
צהובות א-סימטריות. היא מתמחה בניהול רשתות, בתחזוק מערכות
הפעלה. המקצוע הזה זה העתיד שלנו, היא אומרת, אני מצדד בה.
אני חייב. יש לה שדיים קטנים, זקופים. הפטמות שלה בולטות מבעד
לחולצת הכותנה  המשעממת. היא עובדת עד שעות מאוחרות - כן, זה
קשה, היא נאנחת במבט סתום, אבל הסיפוק מפצה על הכל. היא עבדה
בניו יורק שנתיים, זה היה לה ניסיון חשוב, וחוץ מזה, איזו עיר
נהדרת... אני משתדל לחייך אליה. הייתי מזיין אותה עכשיו,
במקום. הייתי מתקרב אליה ומניח את ידי על השפתיים הסדוקות שלה.
הייתי דוחף את ידי השנייה אל תוך המכנסיים הרחבות שלה,
הכל כך לא אופנתיות. הייתי משעין את ישבנה הקר אל חלון
הזכוכית, מפשק אותה אליי.

ליטל מאמינה בתרבות הארגונית של החברה, היא חושבת שהמוצר
הוא מתוחכם מאוד דווקא בגלל הפשטות שלו. היא מצפה מעובדים
חדשים לתת מעצמם את הכל, להיות לויאליים. זה הכרחי. זה גם
משתלם כשחושבים לטווח הרחוק. אני מהנהן. אני לא מבין הרבה
במרחקים. על הזכוכית הגדולה הזאת, הבל הנשימות שלה באוזן
שלי, הייתי מושך לה בשיער, הייתי שורט לה את הגב.

- "צ'יטה!" - אני נחוש, "אם הייתי צריך להיות חיה, אין ספק
   שהייתי בוחר להיות צ'יטה".
   היא מחייכת. היא רושמת דברים לתוך פנקס קטן.
- "פרפקציוניזם!", אני מכריז על החסרונות שלי, "צריך לרסן
   אותי לפעמים".
   היא מבינה הסתומה. גם היא מואשמת בזה לפעמים.
- "מוסר עבודה, שאיפות גדולות, נאמנות." - אני מתאר את עצמי
   במשפט אחד.
   היא אומרת שרק ככה מתקדמים.
- "כאלה אנחנו." - אני משיב. אני עוטה הבעה אסרטיבית. אני
   מקווה שאני לא מזייף. באופן עקרוני אני בעד אותנטיות.
   אותנטיות זה הדבר הבא.

     אני ממשיך לדבר על עצמי בגוף שלישי. היא מגרדת באף. אני
גם. שנינו מגרדים באף, רק שהיא מקבלת משכורת ואני עוד צריך
להתייצב, להתמקם, לעשות משהו עם החיים האלה. היא תתקשר אליי
במהירות האפשרית עם תשובה. אני קם ולוחץ לה את היד בחום. אני
חם. אני מבקש תשובה מהירה אם אפשר, אני על כמה מסלולים בו
זמנית, אני בצומת חשובה, אני צריך לקחת החלטות.  אמביציה, הם
אמרו לי, מה אפשר לעשות היום בלי אמביציה? ותעיף את המבט
המזלזל מהעיניים העצלות שלך בבקשה!


     אני במעלית. רק אני ואדם מבוגר, אולי בשנות החמישים
המאוחרות. הוא חנוק בחליפה יקרה, עניבה אדומה דהויה קשורה
אליו בקפידה. אני מניח שהאישה שלו קנתה לו אותה בטיול האחרון
שלהם לרומא, לפני שנתיים. הם אפילו הזדיינו בטיול ההוא. הוא
לקח אותה מאחור בעמידה, כמו בימים היפים שלהם בשנות השבעים
המוקדמות. לרגע אחד הם חזרו לשם.
מרפק לצלעות, מבט החלטי.
האישונים שלו מזוגגים בהבעת פליאה מהולה בכאב חד.
הוא יתגבר.


אני עולה לדירה. אני מרתיח מים. אני מאונן. אני מעשן סיגריה
אחת. אני בוהה בטלוויזיה. הומו אחד בגד בחבר שלו עם נערת לווי
מפורטו ריקו. הם מרביצים אחד לשני. הפיל האפריקני בסכנת הכחדה,
צריך להקים זעקה לאוויר. כרית סובוקובה תשנה את הרגלי השינה
שלי. אני מתקשר. מאה חמישים שקל, שלושה תשלומים ללא ריבית.
אולי מחר אני אירדם.  אני פותר תשבצי הגיון - 'חבר כנסת הולך
לשירותים במונגוליה' - שתי מילים, שבע אותיות, מילה ראשונה
מתחילה ביוד. אני מתקלח. המים מדגדגים לי את העורף. אני מאונן
שוב. אני מורח חומוס, מוסיף פטריות מקופסת שימורים. כשהחומוס
אחלה, הכל אחלה.
ברדיו מודיעים על פיגוע. אני נרדם על הספה.


     אמא שלי מגיעה אלי לביקור. היא נראית מזועזעת. היא תמיד
מזועזעת האישה הזאת. אני רואה את זה בעיניים שלה, בחיוך המבוהל
שלה כשהיא מחבקת אותי. היא מבקשת שאשמור על עצמי. אני מבטיח.
אני מתקדם. אני עולה למעלה. לנקות את הפחד מהכישלון, הם אמרו
לי, לקחת צד, להילחם, לשרוד. אתה חייב לשרוד...
אני נותן לה נשיקה במצח. היא מלטפת לי את השיער.

     אני שוטף כלים. אני יסודי הפעם. הרבה, אבל הרבה סבון.
ניגובים מסביב לכיוון השעון, שלושה ארבעה לפחות. כוס נופלת לי
מהיד. זה בסדר, זה לא נורא, זה רק כוס. אני מחכה שהידיים שלי
יתייצבו, הן רועדות, הן נוטפות דם. אני מנגב אותן. אני אסתדר.
אני מסוגל ליותר. אני מוציא את עצמי מהבור. אני כבר עם פלג
הגוף העליון בחוץ. אני בדרך לקופת חולים.

-  "איך זה קרה?" - הרופא שואל אותי. אני מסביר לו. הוא
   חובש לי את היד.
-  "הכל בסדר אצלך?" , הוא מתעניין, "אתה נראה מוזנח".

הכרס שלו מזיעה. הוא מרים את המשקפיים אל מעל המצח.
-  "איזה רופא אתה?".
-  "אני רופא משפחה".
-  "ומה ההתמחות שלך?".
-  "ילדים!" , הוא מתנפח כמו טווס.
-  "ואני? אני  נראה לך ילד?".
-  "לא".
-  "אז מה אתה רוצה מהחיים שלי קרצייה?".
-  "עוף מפה." - הוא מסנן בכעס. אני עף.


השמיים כחולים. אופנועים מרססים את האוויר בפיח. פקח רושם
דו"ח לאיש עם חולצה של מפלגה גדולה. הם צועקים אחד על
השני. אני נכנס לאכול. להזמין, ללעוס, לבלוע, לעכל, להמשיך
הלאה. אני ממהר. זה יום לים. אין כמו ללכת לים ביום של ים. אני
משתרע על החוף. אני מוריד חולצה. אני מחייך לתיירת, היא מסובבת
אלי את הגב.  אני אצליח. אני אתמלא אדרנלין. רק דרך עבודה קשה,
הם הבהירו לי, לדחוף קדימה, לא לוותר, להתגושש. הכל עניין של
יציבה נכונה.

     ליטל מתקשרת. היא מאחלת לי בהצלחה בהמשך. אני בכיוון
הנכון לדעתה. היא מתנצלת. היא תשמור את הפרטים שלי. החברה
מתפתחת בקצב מרשים. היא לא שוללת שיתוף פעולה עתידי.
התנאים של השוק יכתיבו. היא חייבת לרוץ, היא נורא עסוקה. השוק
משתולל, השוק מאבד גובה. הייתי מוחץ את השדיים האפורות שלה
אל החלון הגדול. השוק מתמוטט.


-  "הלו !!  מה קורה לך?? תסתכל לאן אתה הולך... " - צועקת
   עליי אישה מאופרת בדרך הביתה. אנחנו מתכופפים להרים
   את הניירות שלה מהרצפה. "לך תבין אנשים." - היא ממלמלת.
   העיניים שלנו מצטלבות לשנייה. יש בה משהו טוב.
-  "הכל בסדר ?" - היא שואלת.
-  "אתמול" ,אני מספר לה, "אתמול  היא התחתנה...".
-  "אה." , היא אומרת.  "לא ידעתי... איך בעצם יכולתי לדעת?".
-  "זה בסדר, הכל יהיה בסדר", אני אומר, "אני בונה את עצמי,
    אני דוחף, אני על הסוס עכשיו. אני בדהרה. אני מתרומם".

     הטלפון שלה מצלצל. היא עונה. היא מתחילה לצעוק. היא
אומרת שהיא לא מאמינה. היא טוענת שזה לא ייתכן, זה לא הליך
תקין. מישהו ישלם על זה הפעם, הורידים ברקה שלה מתנפחים. היא
מקללת. היא סיימה את הרומן שלה עם המקום הזה. היא עפה מפה
בהזדמנות הראשונה. היא לא מאמינה שזה קורה לה.
אני ממשיך הלאה.
אני לא עוצר.


הייתה לה שמלת מלמלה אדומה.
בשמלה האדומה היא צחקה צחוק פרוע.
היא הייתה מנשקת אותי. אני תחבתי יד בשיערה.
היא הייתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי.  אני חייכתי.
היא הייתה אוספת את הריסים שלי ומביעה משאלות.
אני הצטרפתי בשקט.
התחתנה.


רק מרפקים, רק לצלעות, לריאות, למערכת העיכול. אסור לעצור.
זמן. הכל זה זמן. זמן זה מצרך יקר. אין זמן. אף פעם אין זמן.
צריך להתקדם, הם הדגישו, צריך לקבוע נקודה במרחב. צריך להתביית
עליה. צריך להיות בתנועה.
המונית נעצרת לידי. אני נכנס פנימה.
-"סע!" , אני אומר לנהג.
הרמזור מתחלף לאדום. הוא מחייך חיוך תבוסתני.
אני נותן לו מרפק לפנים.
הוא נוסע.