(סיפורון אמיתי לחציו)  

בצד האפל של המחשבה התעסקתי. הרעש שמסביב ... עליו הסתכלתי:
וכבר נמאס מלדבר עם עוד כמה בנות שמעשנות סיגריות לייט ומזיזות
את השפתיים כמו בובת גומי.
שוב מצאתי את עצמי יושב בבתי-קפה עם קהל  של אנשים זולים
וטיפשים הם אף פעם לא יבינו או הבינו אותי, איש לא הבין אותי,
בתוכי גם לא הבנתי את עצמי. מחשבות מעורפלות בראשי התרוצצו.
הבירה כבר התחממה ואין לה יותר בועות מבעבעות, שגורמות לך אושר
בגרוש. אבל נהניתי  מהרוח הקלה שנוצרה עקב  האיוורור.

תקוע לבד במחשבה, שאתה היחיד שיכול לעזור לעצמך. אין אנשים עוד
מבינים ואין עוד הם מקשיבים
והמסר לא הובן נכון, טעה בדרך, או לא התגלה, וזהו תפקידך
ייעודך לגלות את המסר. שוב אותה תמונה בצבעי שחור לבן, מאיזה
סרט ישן- הם קוראים לזה קלאסיקה, אני רואה  את זה כדבר שעשה את
זמנו, אבל הם עדיין תקועים בעברם.

לא נשארה אף טיפה בבקבוק הירוק, שהפליא  אותי מחדש כל פעם
בקסמו. גם אותו סרחון חנוק לא נשמתי, כלומר סיגריה כבר כאבה לי
בראות. הלכנו הביתה ברגל כמו ככל הימים שהיינו הולכים, את הדרך
ההיא אני מכיר גם אם אני אהיה על סמים, אלכוהול אפילו בלי ראש
הייתי מצליח ללכת אותה דרך חזה שוב ושוב, לרגליים לכמה מטרים
טפסו ידע ורצון לחזור לשם- לחזור הביתה.  

כמו שיגרה, שאף אפשר לקרוא לזה שיגרה, שחוזרת על עצמה פעם או
יותר בפרק זמן נתון בחיי.
אכן, זה חוזר על עצמו, שוב ושוב, כל פעם אותו הדבר. אולי משהוא
שונה חיפשתי, או חיפשתי קצת איך לעשות את הדומה לשונה, אבל
שיישאר בגדר של אותו דבר, כי זה היה נוח לאחרים ובטח שלי.

גם היד ידעה את תפקידה היטב, לפתוח את הדלת בשקט ובשלמות. לאן
להכניס את המפתח ולסובב את הידית ואז לנעול את הדלת ולכבות את
האור בחוץ, שלא זכור לי שהיה שם.  דממת החדר הייתה תמיד שונה
בלילה, מהבוקר. אני מניח בגלל שבבוקר אתה אמור לעשות משהו ולא
להאזין לדממת החדר. ובלילה מטרתך היא לישון או לנוח במקצת -
בכל זאת אני לא אוהב להתווכח הרבה עם הטבע. אבל לפעמים הטבע
השני שבנו - המחשבה, הייתה עוסקת בדברים אחרים, ומתעקשת עליהם
ואנחנו עושים הפוך ממה שנתנו לנו במתנה וחינם כאשר נולדנו. כמו
האמירה הזאת - שום דבר לא בחינם.   אני מניח שתמיד אף אחד לא
חשב על כך או שכן או שלא, נולדנו - ואת הטבע קיבלנו - זה היה
בחינם. לפחות לשעה המאוחרת ככה זה נראה. איפה הייתי - אהה
קיבלנו את עצמנו בעצם בחינם ואז זלזלנו בחינם ושילמנו על
הזלזול שלנו.

העיניים נעצמו והמחשבות נרגעו לרגע, שנמשך עד לבוקר או צהרים
אני לא רגיל לספור את השעות אחרי שאני קם. אבל תמיד בתזמון
לאחרי ארוחת הצהרים כדי לאכול.

כשקמתי, נחנקתי מהריח הרע שהיה בחדר, החלונות היו סגורים לכמה
שעות עם אדם ששתה ואחרי אותם המאכלים של בתי-הקפה האלו גורמים
לו (לגוף) לעשות את מה שהוא היה עושה לא במודע, אלא בשינתו היה
משתחרר ואז בבוקר אני מצטער על מעשיו הלא מודעים.

אני מצטער על זה ששבת בבוקר לא מנוצלת, תמיד אני הייתי מצטער.
שמש החמימה, או לפעמים יותר מידי חמה של שבת ומשפחה, על חברה
חשבתי אבל זה לא היה אז התבאסתי. אכלתי. וחזרתי להשלים את שעות
השינה שלי משבוע שעבר.


"רועי!!!!!...אתה ישן?!!!?"- נשמעה צעקה. אחותי, היא אישה
נחמדה אבל יש לה קול דק וחד שלאוזן של אדם שלא ערני לא נשמעה
כמנגינה, יותר נכון כפשוט צעקה צייצנית ומעצבנת. כמובן שאם
שמעתי את זה וזה לא היה חלום אז הייתי חצי ער, בדיוק תכננתי על
איזה חלום, של אישה עם חזה גדול, בעצם על כמה נשים עם חזה גדול
ורק אני איתן, עושה את מעשי החסידיים וגואל אותם מחטאיהן,
במשחק מין מוקדם וסקס עד שאצטרך להתעורר מחלום זה - פנטזיה,
שפוטה לכל אדם (לפחות ככה זה נראה). השבתי בחיוב אבל בצער
לאחותי - "כן, אני ער"- למה ?"
בדלת עמדה חן-  חן היא חברתי לשעבר, ילדה אבל לסקס היא מבוגרת
ככל הנשים שעליהן חלמתי. אבל אם הייתי צריך לדרוך על איזה קבר
של אדם, אני לא הייתי כי באותו רגע משהוא דרך על הקבר שלי. זה
מוזר, אתה מקשיב לעצמך, מחפש פתרונות לשאלות שאתה שואל את עצמך
למה הנחת לה ללכת, או יותר נכון רצית שהיא תלך. וכן אני אלא
מצטער על זה שנתתי לה ככה ללכת.
חשבתי לעצמי שוב על זה שהיא ילדה בסה"כ ואין לי מה לעשות איתה
חוץ מיום שישי במיטה וכל הלילה כמו שתי אנשים שלא נגעו אחד
בשני שנים מפשיטים אחד את השני, אבל לא הייתי חוזר אליה
למרות, שחשבתי אולי איזה מיליון וחצי פעם בחודש האחרון להתקשר
או לחזור - כי סקס לא היה זמין ובדידות שלטה בי.
"חן? מה לעזאזל את עושה כאן?" ככה רציתי לשאול במקום זה שאלתי
"היי חן בואי שבי" לא גם את זה לא שאלתי ואפילו לא הצלחתי
לדבר. האדם שאף פעם לא סתם את פיו - שתק.

היא עמדה אולי שם כמה רגעים הביטה על השער הפרוע והלא מסודר
שנוצר לי עקב השינה. סגרה את הדלת. עם הנעל, אם תרשו לי לספר.
הדלת שלי ממש לא ננעלת כמו הדלתות הרגילות ולכן יש לסגור אותה
עם נעל, לפעולה זו צריך להתכופף קצת. ואז ראיתי את התחת של חן,
חם ולוהט כרגיל, מיד האדם שחיי איתי למטה עמד דום לזכר הימים
הטובים. וההורמונים שאני בבעלותם התחילו לדבר במקום שפתיי בשפת
גוף, חום והתרגשות. כל סנטימטר שלה יותר קרוב אלי אני הרגשתי
שונה, ושונה עוד  צעד ועוד אחד, והחדר שלי לא כל כך גדול אולי
שתיים שלושה צעדים, אבל זה היה רגע של נצח הם עומדים לך בגרון
כמו עצם, כמו ההרגשה של לפני, שאתה יודע שיקרה דבר מסוים ואתה
פשוט מצפה לו כבר. או להגיע אליו או לעבור אותו. אני לא ידעתי
אם אני רוצה את זה או את זה אולי רציתי לעצור אותו וליהנות
ממנו יותר.
ואני רואה אותה מתקרבת אלי, צעד עוד סנטימטר של תנועה לאט,
לאט. ושום דבר לא יעצור אותה מלהתקרב גם לא אני וגם לא קיר או
חומה או דבר אחר גודל או כוח לא יעצור אותה היא הייתה עוצמתית
חזקה מתמיד, מכניעה  מבלי תנאים, ונכנעתי מהרגע שהיא נכנסה
לחדר ובטח שהיא סגרה אותו, גם לצעוק לא יכלתי, וכל כולי רצה
לזעוק, לשמיים ולכול האלים שאותי שמו בייסורים.
החדר, דולק בו נרות ואופרה מנוגנת לא מוכרת, וחן כבר על מיטתי
עירומה כיום היוולדה. ולפני שהיא נשקה לי, ולפי שאני ניגשתי
אליה לאש  חם ותשוקה, לפני הכל רציתי לנשום, האוויר היה דליל
וחמצן לא עלה לראשי, חשבתי על כל העולם ברגע אחד. ואת האוויר.


נשמתי נשימה גדולה, כמו שלפני שצוללים, כמו שצריך לעבור רגעים
גדולים ומפחידים. הריאות הופכות לגדולות כמו קופסא ענקית
שהתוחלת שלה, מבלי הגבלה ו.נשימה אחרונה זהו זה הרגעה.

... ושוב קמתי לחדר הקודר בודד הוא היה, מלא צער וגעגועים.
והיא אפילו לא התקשרה מידי פעם הייתי מביט בה, אבל דרך תמונה
שהיא השאירה, בקופסא עם זיכרונות שם הייתה שמורה, ולבד זו
הרגשה נוראה.
לבד, כך הרגשתי, זו הרגשה הכי גרועה.
לבד, הייתי, על המיטה הרכנתי את ראשי -לב כואב, פצועה ומדמם.

חייכתי, היו לי שתי ברירות שמיים מבלי עננים, שמש חמימה
ומשפחה. כל מה שרצתי לנצל את שבת בבוקר בטיול או איזה חוויה עם
חברים טובים בנסיעה רחוקה, או קצרה זה לא משנה...אבל שוב
גיחכתי... נזכרתי באישה עם החזה הגדול, למעשה בכמה נשים עם חזה
גדול מכל הצבעים ומכל המינים מבלי שאלות ואפילו לא הרבה
ברירות. חזרתי לחלום שתמיד רציתי לחלום.