8.3.02
מה לעשות שזה מה שהוא אוהב....
נכתב תוך כדי שמיעת ANGEL של ווסטלייף.
אה, ואנשים... זה סיפור של חמישה חלקים, בבקשה, אם אתם קוראים
את זה תקראו כבר הכל ותגיבו... זה באמת חשוב לי.


לא האמנתי שראיתי אותה, כל כך הרבה עצב בעיניים כל כך יפות
רציתי להתקרב ולחבק אותה, ללטף את התלתלים השחורים הארוכים שלה

ופשוט להגיד לה ש"הכל יהיה בסדר"
כי היא כבר לא לבד יותר... כי אני איתה.
אבל אני נשארתי לשבת על השולחן הירוק מחוץ לכיתה שלה והיא,
בפנים, דיברה עם חברה שלה על איזה מישהו שהם פגשו ברחוב
היא קראה לי, צרחה כל כך חזקה ודוממת לעזרה
"תוציא אותי מפה!! אני לא שייכת, כל כך לבד..."
ראיתי אותה בוכה, ראיתי אותה צוחקת כשחברה שלה אמרה לה שהיא
ראתה את רותם עם שרון...
"מתאימים... שניהם חראות"
אבל אני ישר ראיתי כמה הוא פגע בה, והיא ישבה על השולחן, מביטה
אלי, חברה שלה שוכבת חצי על הרגליים שלה חצי על השולחן ליד,
והיא משחקת לה עם השיער, קולעת בו צמות דקות.
וכולם כבר ידעו כמה היא אוהבת אותו, שמעות רצות לפני שהן בכלל
מומשו
ואני שמעתי על כך בטעות בכלל...

אותו יום ישבתי על המדרגות בכניסה לבית ספר כשנכנסו שתי ידידות
שלו, עופרי וליאור
והם דיברו עליה, דיברו עליה הרבה, ועדיין היא הייתה בגדר סימן
שאלה, הגיעה לפני שנתיים, נולדה פה ובגיל 4 עברה לאיזה מקום
קטן ליד ניו-יורק, לא זוכר אפילו את השם, חזרה לפני שנתיים
ישר שחזרה הייתה לה יום הולדת, היא עשתה מסיבה גדולה באחד
המועדונים.
כולם היו שם, אף אחד לא ממש היה בטוח של מי היום-הולדת ככה שלא
הרבה הביאו מתנה
אבל אני הבאתי, שרשרת דקה מכסף עם תליון של דולפין קטן מחזיק
בזנב גולה כחולה עם פס לבן באמצע.
כשהייתי עובר מולה לפעמיים בבית ספר היא הייתה מגלגלת את
הגולה, במן חוסר מודעות כזה
כי למעשה לא ידעה שזה אני, אבל לא היה יום אחד מאז אותו יום
לפני שנתיים שהיא לא ענדה את השרשרת על הצוואר שלה.
בכל מקרה, אני ישבתי עם עידו על המדרגות ועופרי וליאור עלו, הן
דיברו עליה, אפילו לא שמעתי מה, רק הזכירו את שמו ואת שמה,
וצחקו.
תפסתי לעופרי את היד, "מה כל כך מצחיק??"
בדרך כלל, תלוי ליד מי, היא לא הייתה עונה לי, אף אחת מהידידות
שלו לא חברותית במיוחד
אבל בגלל שהיא שכנה שלי מאז ומעולם, ויש לנו את השיחות שלנו
היא רק זרקה: "לא שמעת שהיא דלוקה על רותם?!" ואז משכה את היד
שלה והמשיכה אל תוך הבניין.

עכשיו, אני, מכל האנשים, ראיתי את עצמי זה שהכי הבין אותה.
מוקפת בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותה אבל אוהבת מישהו שלעולם
לא תזכה בו.
אני... אני רציתי אותה. היא... היא רצתה אותו. ולי... לי זה
לא היה אכפת כל עוד היא מאושרת.
אבל כל פעם שראיתי אותה היא נראתה לי יותר ויותר עצובה.
והיא איבדה את עצמה, רצו שמעות לגבי זה שאולי היא בכלל לא בקטע
של בנים, אבל אני ידעתי שהיא מאוד בקטע פשוט היה רק אדם אחד
שהיה יכול לעורר את זה אצלה.
כשהייתי יוצא בימי שישי לאזור הדיסקוטקים ובתי הקפה לא הייתי
רואה אותה יותר.
חברות שלה לא הבחינו בכלום, התרחקו טיפה, לתת לה ספייס, אבל
ידעתי שזה בדיוק ההפך ממה שהיא הייתה צריכה. אבל אחת כמוה, יחס
לעולם לא תבקש.

כמה שהיא רצתה אותו ככה היא שנאה אותו, בחודשים האחרונים הייתי
רואה אותה עומדת בתחתית המדרגות עם חברות שלה ומדברת, וכשהוא
היה עולה העיניים שלה היו עולות אחריו, מבקשות שיפול, שיפול
עליו איזה סקאד או מטוס או פסנתר אפילו... העיקר שהחיוך שלו לא
יהיה שם.
וכל שהיא ביקשה, הורץ אצלי בראש כאילו בר ביצוע.

ואותו יום שישי כשראיתי אותה על השולחן במרכז הכיתה נזכרתי
בפעם הראשונה שראיתי אותה, ולה נשבתי בכישוף הזה.
היום הולדת שלה חל ב-24.6 התאריך הכי מצופה בשנה, מצופה
הכוונה, התאריך שכל מי שנמצא במוסד הזה שנקרא בית ספר מצפה
לו.
בבית הספר רצו שמועות על תלמידה חדשה, בדיוק חזרה מחו"ל, רק
היא ואמא שלה, האבא נשאר שם, עסקים.
מכל הפליירים שהיו פזורים במסדרונות, שלה הכי בלטו, ולא בגלל
מה שהיה כתוב, עוד מסיבת ענק, המארגנת חוגגת יום הולדת 15,
מזמינה את כולם להצטרף אליה...
על גב ההזמנה היה מצויר מלאך, לבן כולו ומסביבו רוקדות
שדוניות, בחורות אדומות ערומות, יפיפיות
ובשנייה שראיתי את הציור ידעתי ששם אני הולך להיות ב-24 בערב.
כנראה שלא רק אני ראיתי, כי כשנכנסתי למועדון הוא היה מפוצץ
לחלוטין.
עידו ורועי הלכו להביא בירה מהמקררים מאחורה ואני רק רציתי
להיות לבד, משום מה כל מה שרציתי זה למצוא את ילדת יום ההולדת
ולראות אם היא כל מה ששמעתי, אם היא כל מה שאמרו. נכון.
את המתנה הנחתי בארגז גדול שהוצב באחת מפינות המועדון
והסתובבתי, מחפש, ולו רמז קטן מי היא יכולה להיות.
בסוף התייאשתי, מצאתי את עידו, לקחתי ממנו שני בקבוקי בירה
ויצאתי החוצה.
התרחקתי כמה שיכלתי, מצאתי איזה ספסל כמה בנינים אחרי.
ישבה עליו ילדה, היא ישבה עליו, עצרתי, היא הרבה יותר ממה
שבכלל הייתי מסוגל לתאר.
כשהיא הרימה את מבטה מהחול שהיא שיחקה בו עם מגף שחורה, היא
הבחינה בי.
"רוצה אחד?" מיהרתי להציע, אבל ידעתי שמאוחר מידי.
"למה לא..." היא לקחה את הבקבוק מהיד שלי וטפחה על הספסל,
מסמנת לי לשבת לידה.
אבל אני במקום התיישבתי על החול מולה, מתחתיה
היא חייכה, לא ציפתה למהלך הזה, לגמה לגימה ארוכה מהבקבוק,
נשמה את אויר הלילה הצונן ורק אז חזרה להתמקד בי. "אז...?"
"אז אז, אז את the birthday girl?"
"כנראה"
"ואיך את מתרשמת מפה"
"השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי פה" היא אמרה.
ואני במקום להגיב רק חשבתי איך אין לה מבטא, ואיך היא מדברת
עברית כל כך שוטף
היא קלטה וצחקה, "שכונה יהודית... תתאר לך אמצע ניו-יורק,
שכונה שמדברים בה רק עברית."
אז היא מניו-יורק עצמה...
"מתי הייתי פה פעם אחרונה?"
"אממ... כשעזבתי אני חושבת, התחיל בשליחות, נמשך בחישובים
הכלכליים של אבא שלי."
את האבא שלי היא הדגישה במין זלזול...  
"שתבין, הוא נשאר שם עם הפילגש שלו, אפילו לא חשב לחזור לפה,
להתגרש מאמא שלי, כלום!
פשוט נשאר שם, התקשר בבוקר להגיד מזל טוב, שבוע הבא תגיע
המתנה, כמו שאני מכירה אותו הוא עוד שלח לי סוס. להראות שאכפת
לו." היא השתתקה, "לא יודעת למה אני מספרת לך את זה בכלל."
"אולי כי אני פה איתך במקום להיות במקום מלא אנשים שאת לא
מכירה, ואנשים שאני הייתי מעדיף, את רובם, לא להכיר."
היא חייכה, ואז הופיע לה מן ניצוץ כזה של משהו נורא חשוב שהיא
שכחה... "בכלל לא הצגתי את עצמי" מיהרה להושיט לי את היד,
"אודרי"
הושטתי את היד שלי, המגע שלה היה כל כך בלתי מורגש, "איתמר."

וזהו, אחר-כך לא דיברנו שוב, אבל אני, אני הייתי מוקסם,
מהופנט, הערצתי אותה.
התברר לי שהשם משפחה שלה הוא לוינשטיין ושהיא גרה כמה רחובות
מאחורי בית הספר, ממש חמש דקות ממנו, בעוד אני צריך לקחת
אוטובוס מהקצה השני של העיר.
היא הייתה בכיתה לידי, שנתיים, היא י"א 4 אני י"א 5.
לא למדנו ביחד אף פעם, שום שיעור, הייתי רואה אותה רק לפעמים
בהפסקות, אבל גם לא הרבה, היא העדיפה לשבת בכיתה ולדבר עם
חברות שלה על איזה שיר טוב שיצא מאשר לרדת למטה ולראות את כל
הפרצופים של האנשים האלה שלא הבינו אותה, והיא בטח שלא הבינה
אותם.
ואז כשהיא הפסיקה לצאת למועדונים בכלל כמעט לא ראיתי אותה.
היא הלכה ונמוגה לי מול העיניים, כמו צמח, קמלה.
והוא היה בכיתה שלה, ישב שולחן מאחוריה, תמיד שולחן מאחוריה,
מאלה שהכי טוב להם בחיים, חכם יפה וטחון... הרבה העריצו אותו,
הרבה בנות, ואני בתור חבר שלו, וכל החברים שלו בכלל, זלזלו בו
מושלם מידי. שנוא מידי. אסור מידי. רע מידי. אבל אני שנאתי
אותו יותר מכולם, בגללה.

לפי מה שאני יודע עליה, היא מההתחלה שנאה אותו, היא אפילו אמרה
לו את זה פעם, הראשונה שניצבה מולו. אבל אז הכל השתנה והיא
פשוט מצאה את עצמה מאוהבת, בבן אדם שהכי פחדה לאהוב.
וכולם ידעו, אני חושב שאפילו הוא, אבל לא דיברנו על זה, הוא
פחד ממנה... היא סקרנה אותו אבל דחתה אותו באחת.
היו בה דברים שהוא לא היה רגיל להם, כמו התעוזה הזאת להתמודד
מולו, כמו התעוזה להפנות לו את הגב וללכת, ולא להעריץ אותו
ולהתעלף כשהוא עבר.
ולמרות כמה שהיא אהבה אותו ככה היא שנאה אותו, יותר ויותר מיום
ליום על זה שהוא הפיל אותה, והחזיקה את עצמה מלהתנפל עליו
ולנשק אותו או לחנוק אותו...

אותו יום שישי, אני ישבתי על השולחן מחוץ לכיתה שלה
והבטתי בה, היא צחקה על חברה שלה ששפכה את כל פחית הקולה על
השולחן וחייכה לאיזה ידיד שלה שעבר לפני.... אבל אני לא האמנתי
שראיתי אותה, כל כך הרבה עצב בעיניים כל כך יפות
רציתי להתקרב ולחבק אותה, ללטף את התלתלים השחורים הארוכים שלה

ופשוט להגיד לה ש"הכל יהיה בסדר"
כי היא כבר לא לבד יותר... כי אני איתה
אבל אני נשארתי לשבת על השולחן הירוק מחוץ לכיתה שלה
וישר כשהוא דרך בפתח הכיתה והצחוק שלו, שהיא כל כך אהבה ושנאה
התגלגל בחלל הכיתה ונשאר עומד מעליה, כמו ענן שחור. ובעיניים
שלה ראיתי כמה הוא פגע בה, והיא ישבה על השולחן, מביטה בו,
חברה שלה שוכבת חצי על הרגליים שלה חצי על השולחן ליד, והיד
שלה עוד משחקת לחברה שלה בשיער, קולעת בו צמות דקות.
והוא הרגיש את המבט שלה, הרים את ראשו, ולראשונה הסיט מבט
היא הייתה יותר מידי עצובה... אפילו בשבילו.

לחלק השני- http://stage.co.il/story.html?story=99604