אני הולך בה איש לא הלך לפני ואיש לא ילך אחרי. אין לי ממי
ללמוד ואת מי ללמד. הרפתקת חיי בוראת את עצמה מחדש בכל רגע
ומאלצת אותי להמשיך וללכת אל העתיד. העבר בולע את ההווה וניחוח
ההווה ששורד מן העבר נימהל בתקוות העתיד.פחד ניטמע בזעם
והפתעה- בשיממון. הכל ידוע,חדש ולא מוכר. אני הולך בדרך חיי
שנים רבות, חלקן מרצון וחלקן מהרגל, פחד, או סקרנות. אני נאבק
בתיעוד דרכי וכותב בשעת ההפסקה. לעיתים עוברים להם ימים,
שבועות או שנים בין הפסקה אחת לשניה. לא תמיד אני יודע איפה
אני נמצא, מתי ומאיפה תזרח השמש או מה פירושה של המילה מחבת.
מאז המלחמה ההיא, הראשונה או השניה, מאז שנות הארבעים או
השישים,מאז יוני 82 או מכל נקודת זמן שהיא- אני הולך לאיבוד.
אני כותב את תחושת ההליכה ואת השפעתה, וממעט בתאורי נוף.
לפעמים ניתפסת בעיניי פיסת עולם קסומה ומופלאה וכובשת אותי עד
אובדן אשתונות, כבוש, ניכנע, אני מתרטב כולי תחת מטר טיפות זמן
שונות זו מזו בגודלן, כמותן ומידת חומן. אני אביר ומכשף, שטן
ותפוח אדום עסיסי נוטף צוף. אני בורא ויציר, פתאי וקורבן,
ניצול וכובש וילד גם כן. אני שירה וגוזמה, אמת ובדייה, נביא
ומטיף, דבר אלוהים חיים. אני פיסת עיתון רטובה מאתמול, ניחוח
אישה, קצה סיכה ושפן.אני הכל ולא כלום, אני סיוט, מלאך או
תותח, זוג נעליים פרום. אני מיטה לבנה, גלולה או ענן, אני כותב
את עצמי או מוחק את כולם, משנה צורה ניצחי, אדם אבוד או
מגלומן, אני צנוע כמצה ביום חול- תכול, ארגמן, ואולי איש לא
יבין את דרכי, אני כן או לא או אולי, אני כותב את חיי.