באותו בוקר הוא העדיף לשתות את קפה הבוקר במרפסת, הציפורים
שרו, השמיים נראו כחולים מתמיד, השמש הנעימה ליטפה את פניו בעת
שהדליק את הסיגריה, הוא הרגיש מאושר כמו שלא הרגיש זמן רב
בתקופה האחרונה.

הוא לא יכל לעצור את החיוכים שעלו על פניו בכל פעם שחשב עליה,
על שירן, איך שהיא הופיעה בחייו כמו משום מקום, יפה כמו אלה
יווניה עם חיוך של גן עדן ושנונה, כל כך שנונה ומפתיעה שהוא לא
יכל להפסיק לצחוק ולהנות בכל דקה שבילה איתה. היא לא הייתה כמו
כל אותן בחורות שיטחיות ורגילות אשר הופיעו ונעלמו מחייו
בהמוניהן, היא הייתה שונה, שירן שלו.

ההרגשה מילאה את כולו מכף רגל ועד ראש, מילאה כל חלק וחלק
מגופו, הרגשה נכונה, מדהימה, הוא יתחתן איתה עם שירן שלו,
הספיקו לו חודשיים איתה כדי לדעת זאת בכל איבר בגופו. זו לא
הייתה התלהבות של התחלה חדשה וגם לא התאהבות של נער מתבגר, זה
היה הדבר האמיתי והוא הרגיש כאילו כל חייו הכינו אותו אליה, אל
שירן שלו. הסיגריה נגמרה, עוד חצי כוס קפה והוא ייצא לעבודה,
אל יום רגוע יחסית לשבוע האחרון, הבלגן הרציני נגמר, עושה רושם
כאילו הכל מסתדר סוף סוף אחרי זמן כה רב של חרא.

הרדיו ניגן את אחד השירים האהובים עליו, הוא פתח את החלונות,
ריח אוויר הבוקר הנעים מילא את אפו, יום טוב יהיה היום הוא
הרגיש, יום אשר בסופו הוא יראה שוב את שירן שלו. הכביש היה
פנוי יחסית לבוקר יום רביעי, כל הרמזורים עד עתה היו ירוקים,
החיוך לא ירד מפניו.

לפתע הוא שמע חריקת צמיגים נוראית, הכאב היה אדיר, הוא לא ראה
את האידיוט שעבר באדום ונכנס בו.

שירן תבכה בהלוויה, הוא חשב בשנייה לפני שמת.