היא תמיד ידעה שיש בעיניים שלו משהו מוזר, מיוחד..אבל היא לא
הייתה אומרת אנושי.
אבל עדיין, ביום שהוא פתח את הפה ולא יצאה נביחה אלא "מה את
מתרגשת, אפילו איתי הם כבר לא משחקים..", היא באמת לא התרגשה.
הייתה לו חכמת חיים, כמו של איש זקן. פתאום היא הבינה למה כל
שנה של בן אדם היא 4.5 שנים של כלב.
גם כשהוא אמר לה למה הוא לא מדבר עם האנשים האחרים בבית היא לא
התפלאה.
זה ברור שהם יעשו מזה ביג דיל, הרי לא בכל יום כלב מדבר.
טוב, האמת היא שכן, אבל אף אחד לא יודע.
הם דיברו בכל פעם שהם היו לבד בבית. וזה לא קרה הרבה.
שהם כן דיברו, זה היה על החיים, הבעיות שהיו לה עם הבנים,
הבעיות שהיו לו עם הכלבות, שהתגלו ככלבות גם במונחים אנושיים.
בפעם אחת שנשארו לבד היא הרגישה משהו נורא, משהו שלא הרגישה
לפני, משהו שקשה אפילו לתאר. הרגשה של אין מוצא.
או שבעצם יש מוצא? הסכין מחכה על השיש, מבריקה מושחזת ובעיקר,
קורצת מתמיד.
היא החליטה שהגיע הזמן, ושאחרי הכל, החיים הם לא כזה שוס.
היא אפילו כתבה מכתב, לגרום לכמה אנשים רגשות אשם.
האם יש זמן יותר טוב לנקמה? לתת לאנשים האלה להרגיש כאילו שהם
גרמו למוות הנורא הזה?
למרות שזה לא ממש באשמתם, האשמה מוטלת על כולם. ובעיקר עליה.
שכל יום התחיל להראות כמו זה שלפניו, וזה שלאחריו, ובמקרה הטוב
יותר גרוע.
בעיות לפחות יוצרות עניין כלשהו, אבל אידיליה, את מי לעזאזל זה
מעניין?
היא גם ביקשה עוגת גזר להלוויה. וכמה נרות יהיו מחווה נחמדה
בהחלט.
אתם בטח שכחתם מהכלב. ואם לא אז תשכחו, זה לא יפה להרוס לאנשים
את ההנחות המוטעות שלהם ככה.
הכלב, הוא פשט ישב עם הבעה קפואה, עיניים שלא זזו, קבועות במין
מבט עצוב.
ועכשיו אתם בטח חושבים שזו עוד קלישאה נוסח "הכלב הוא חברו
הטוב ביותר של האדם.." אבל לא.
גם הוא רצה את הסכין הזו, אבל היא אפילו לא שלחה מבט לכיוון
שלו.
היא הייתה כלבה, בגלל זה הוא כל כך אהב אותה. |