[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קייסי עובדיה
/
צלם - פרק 1

"שלום לך" הוא הפתיע אותי כשעברתי לידו
"שלום גם לך" עניתי באי חשק. ידעתי שהוא הסתכל עליי מתחילת
הרחוב ולא היה לי חשק לדבר איתו. הגעתי לתל אביב כשרציתי להיות
לבד אך זה לא הצליח גם הפעם.
"מה שלומך?" הוא שאל וממש לא היה לי החשק והכוח לענות לו
ולהמשיך בשיחה אך מנימוס עניתי בתקווה שהוא יעזוב אותי מהר זה
לא הצליח. הסתכלתי עליו והוא נראה דיי
טוב האמת הוא היה יותר גבוה ממני שיער שחור קצר גוף רחב את
העיניים שלו לא ראיתי כי הוא היה עם משקפי שמש אבל לא שינה לי.
היתה לו הופעה בולטת הבחינו בו מרחוק שמחתי שהוא מדבר איתי
ובדרך כלל מראה חיצוני לא עושה עליי רושם אבל שמתי לב איך
בחורות מסתכלות עליו והוא מסתכל עליי.
"אני בסדר גמור..." עניתי מהר כדי שיוכל לעזוב אותי יותר מהר
אך הוא התעקש להמשיך בשיחה
"הייתי בסדר גמור תודה ששאלת" הוא ענה והיתה נימה של אכזבה
בקולו הרגשתי נבוכה ורק אחרי זה עיקלתי את תשובתו ושאלתי אותו
למה עד עכשיו היה בסדר ועכשיו כבר לא
"אני לא אמרתי שלא בסדר אמרתי שהיה בסדר גמור ועכשיו אפילו
יותר מזה"
"מה גרם לשינוי הפתאומי?" שאלתי ובלי ששמתי לב לא הרגשתי יותר
אי חשק להמשיך את השיחה
"ראיתי מישהי יפה הולכת ברחוב אז עצרתי לדבר איתה ועד עכשיו
הכל בסדר גמור בינינו" הוא ענה וחייך כמי שמרגיש מסופק מעצמו
"או שלא הכל בסדר?"
"הכל נחמד" עניתי
"אז בא לך לעשות את זה יותר נחמד?" הוא שאל וממש לא הבנתי מה
הייתה כוונתו
"תפרט נחמד יותר..." מקווה שלא אקבל תשובה מעצבנת כרגיל
"אפשר ללכת לדבר ולהכיר יותר טוב, לא?" נרגעתי כששמעתי את
התשובה, שמעתי תשובות גרועות וזאת דווקא מצאה חן בעניי אז
הסכמתי ללכת איתו לבית קפה קטן שהיה באזור.
הוא התיישב מולי ורק אז שמתי לב לעיניים הירוקות הגדולות שלו.
היה בהן משהו שמשך אותי משהו מהפנט. בדרך כלל אפשר לקרוא בנאדם
דרך העיניים אבל היה משהו בו שחסם את האפשרות הזאת, משהו
מסתורי. הבנתי שהוא לא כמו כל אחד. אולי זה היה לפי הדרך שבה
הוא דיבר או אולי לפי החיוך  השובה שלו...
"את נמצאת פה הרבה?" הוא שאל אחרי שעה קלה של שקט.
"אני נמצאת פה כשאני רוצה להתרחק מכולם ולהיות עם עצמי".
"אז אני מבין שאני לא עוזר במיוחד" הוא שאל נבוך.
"זה בסדר, לא יזיק לי להכיר אנשים חדשים. זה אף פעם לא מזיק
ועדיין לא מתים מזה" הוא היה די המום מהתשובה.
אחרי שהוא "התאושש" הוא חייך בהקלה מסוימת והמשיך: "אני עובד
פה ליד, בחנות צילום שיש פה. היא שייכת לחבר שלי ואני עוזר לו
בתקווה לפתוח חנות משלי בקרוב" עיניו נפתחו כשהוא דיבר על
הצילום. כנראה שהוא באמת אהב את זה.
"אתה אוהב צילום?" זו היתה שאלה מיותרת פשוט רציתי לתרום לשיחה
משהו. את התשובה יכולתי לקבל לבד מההבעה על פניו.
הוא בכל זאת ענה: "אני אוהב צילום מגיל אפס. תמיד התעניינתי
בתמונות וכאלה. אני מקווה להפוך להיות צלם מפורסם".
"אתה רוצה להיות צלם בעיתון או צלם חופשי?" להפתעתי התעניינתי
בנושא ובו.
"מה שיבוא קודם או מה שיביא לי יותר הכנסה, אני צריך כסף כרגע.
העבודה אצל חבר שלי לא מביאה כל כך הרבה כסף." הוא המשיך "אני
רוצה לקנות לעצמי כמה דברים, אוטו חדש למשל, להשכיר דירה לבד
ועוד כל מיני דברים בסיסיים שאני צריך".
הנהנתי והבעתי התעניינות בדבריו.
"מה שעוד אני צריך אבל לא תלוי בכסף" הוא המשיך "זאת חברה.
מישהי שתאהב באמת, שתדע לתת וכמובן גם לקבל ולאחת הנכונה יהיה
הרבה מה לקבל ממני. אני אחד שיודע לתת אבל יש לי תנאי אחד.
אני צריך לקבל בחזרה אהבה ונאמנות. אני לא אבקש ממנה כלום לא
כסף לא מתנות אפילו לא שתשכב איתי אם היא לא רוצה אבל אני צריך
שתהיה נאמנה לי ושתאהב אותי באמת"
"זה משהו שכל אחד רוצה לא? מישהו נאמן, שיודע לאהוב ולקבל
אהבה?"
"כולם רוצים אבל אם את רוצה דבר כזה את צריכה לדעת לתת דבר כזה
ואת זה לא כולם יודעים ומבינים." הוא היה ממש פילוסוף! הוא גם
לא נראה ילדותי כמו כל השאר הוא נראה בוגר יותר אם מבחינה
חיצונית ואם מבחינת האישיות.
הוא קטע את המחשבה שלי "את אוהבת להצטלם, נכון?"
"ממש לא האמת".
הוא היה מופתע לגמרי מהתשובה שלי. "איך את לא אוהבת להצטלם?
ילדה יפה כמוך?"
"תתפלא אבל אני לא חושבת שאני יפה בכלל זה דבר ראשון ודבר שני
אני לא אוהבת לעמוד מול מצלמה". ההבעה המופתעת שהיתה על פניו
נעלמה פתאום והוא אמר "אז אם אני מחדש לך את לא רק יפה אלא יפה
מאוד זה אחד וזה חבל שהביטחון העצמי שלך כל כך נמוך ודבר שני
אני מקווה שנוכל להצטלם הרבה ביחד אפילו שאת לא אוהבת להצטלם.
אני ארגיל אותך לעמוד מול המצלמה זה יתאים לך." נהנתי מכל
המחמאות שהוא העניק לי. היה נחמד לשמוע דברים טובים על עצמי.
אבל מצד שני הוא לא ממש אובייקטיבי והוא אפילו די משוחד.
הוא המשיך "יש סיבה מסויימת שהביטחון העצמי שלך נמוך?"
"לא אחת שאני יודעת עליה"
"סתם ככה?"
"כן, ככה סתם פתאום."
"אז את צריכה לגרום לו לעלות במיוחד אם את לא יודעת למה הוא
נמוך."
"אני בספק אם זה אפשרי וגם אם כן אני לא חושבת שאפשר לבד"
"למה לבד? אני פה לא שמת לב?"
חייכתי אליו ונזכרתי שאני צריכה להגיע הביתה היום ועוד מעט
האוטובוס האחרון למודיעין.
אמרתי לו בחצי חיוך: "כבר מאוחר אני צריכה ללכת הביתה"
"את רוצה שאני אסיע אותך?" נראה שהוא ידע את התשובה מראש.
"אני מעדיפה ללכת לבד. תודה בכל אופן."
"את הטלפון שלך אפשר לקבל?" הוא חייך.
"כן למה לא..."
נתתי לו את המספר, קמתי והסתובבתי, ושמעתי אותו קורא לי.
"לא אמרת לי אם אני אקבל את ההזדמנות שלי"
הזדמנות למה?"
הזדמנות לנסות להעלות לך את הבטחון העצמי."
"לכל אחד מגיעה הזדמנות לא?" חייכתי ויצאתי מבית הקפה.
בדרך לאוטובוס ניסיתי להבין למה לא הצלחתי לקרוא אל תוך עיניו.
אם אני לא מצליחה חייב להיות משהו שהוא מסתיר או שיש הרבה מה
לגלות והייתי מוכנה לגלות מה מסתתר שם.
אבל היתה לי שאלה אחת. למה שגבר בן 21 ירצה להיות עם "ילדה" בת
15? אם הוא איתה אז כנראה הוא רוצה לשכב איתה כי היא לא יכולה
לתת לו שום דבר אחר. אבל לא הייתי בטוחה בזה אז הייתי מוכנה
לתת לו את ההזדמנות שלו הרי לכל אחד מגיעה הזדמנות לא?
הגעתי הביתה מאוחר והיה לי ממש קר. הבית היה ריק וקר אז הפעלתי
את החימום וקיוויתי שיש לי מספיק מים חמים להתקלח איתם. עליתי
למעלה ונכנסתי להתקלח. הייתי שם כל כך הרבה זמן שהיו כמה וכמה
טלפונים אבל לא טרחתי לצאת ולענות לאף אחד מהם. המקלחת היתה
המקום היחיד שיכולתי להיות בו לגמרי לבד בלי אף אחד על הראש.
כשיצאתי ראיתי שהיתה לי שיחה בפלאפון וקיוויתי שזה יהיה כפיר.
זה באמת היה הוא. הוא השאיר הודעה ואמר שהוא יתקשר יותר מאוחר
כי אני כנראה עסוקה.
היה לו קול גברי שאהבתי לשמוע. קול סמכותי כזה.
התלבשתי וירדתי למטה והקומה כבר היתה חמה. בירכתי את עצמי על
שהדלקתי את החימום.
הטלפון צלצל פתאום ונבהלתי כי היה שקט עד עכשיו עניתי וזיהיתי
את הקול שלו. דברנו חצי שעה בדרך והאמת אני לא יודעת על מה
בדיוק.
נהנתי להקשיב לו, לדבר איתו.
הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו מחר כי הוא רוצה לראות אותי.
אמרתי לו שכן אבל צריך לקבוע מוקדם כי אני לומדת יום למחרת.
קבענו שבשש והוא יבוא לאסוף אותי. הוא שאל אותי אם אני רוצה
לעשות משהו מסויים אבל אמרתי שלא אכפת לי מה נעשה ולעצמי בלב
אמרתי שלא אכפת לי מה נעשה העיקר להיות ביחד. הרגשתי באיזו
מהירות אני מתאהבת בבנאדם שרק הכרתי. זה נראה לי מוזר כי זה
מהר מאוד מהר מידי אולי.
כשסיימנו את השיחה שוב עלו לי השאלות מה הוא באמת רוצה ממני?
הוא רוצה לשכב איתי ואחרי זה הוא ייפרד ממני? הוא רוצה לפגוע
בי? בגלל שלא הצלחתי להכיר אותו באמת פחדתי ולא ידעתי מה לחשוב
אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לחששות האלה להכניע אותי ואני
אתן לו את ההזדמנות שלו הבטחתי את זה לעצמי גם בגלל שהייתי
מאוד אנוכית ורציתי אותו.
יחד עם המחשבות העברתי ערוצים לראות אולי אני אמצא משהו שיסיח
את דעתי ממנו אפילו לכמה רגעים. לא בדיוק הצלחתי אבל נשארתי
מול הטלוויזיה.
אחרי כמה דקות נכנסה אמא שלי. רק עכשיו שמתי לב שכבר מאוחר
והיא היתה צריכה להיות בבית מזמן.
היא לבשה ג'ינס כחול צמוד וסריג סגול שהיא בטח לקחה מהארון
שלי.
"למה רק עכשיו הגעת?" שאלתי בנימה של דאגה.
"אל תשאלי איזה יום עמוס היה לי. היו לנו מועצות היום אז הייתי
צריכה להישאר עד מאוחר" היא באמת נראתה מותשת.
"מתי אבא יבוא את יודעת? דיברת איתו היום?" שאלתי אותה והתשובה
לא היתה חשובה לי כל כך כי במילא אני ואבא שלי לא קשורים
במיוחד.
"דיברתי איתו היום בצהריים והוא אמר שהוא יהיה פה בשעה שש בערך
אני לא יודעת למה הוא לא בא עד עכשיו. אולי תתקשרי לראות מה
איתו?" באותה מהירות שבה היא ענתה היא גם שינתה נושא "מה את
מכינה לנו לאכול?" הדבר האחרון שרציתי לעשות עכשיו זה לעמוד
ולבשל אז עניתי "אולי תחליפי אותי היום ותבשלי במקומי או
שתזמיני משהו לך ולאבא?" קיוויתי שהיא תסכים "בסדר, אני כבר
אזמין משהו, את רוצה שאני אזמין לך משהו?" לפי התשובה שלה
הבנתי שהיא לא אוהבת את הרעיון אבל בכל זאת הסכימה "לא אני לא
רוצה כלום" וידעתי שברגע שהיא קיבלה תשובה כזאת היא תתחיל
בהרצאה שלה על זה שאני כבר לא אוכלת כלום וצדקתי, "את לא אוכלת
כלום את לא יודעת כמה זה לא בריא? מה, כל פעם אני אצטרך להסביר
לך מחדש? את תגיעי לבתי חולים בקצב הזה! זה מה שאת רוצה?
ושיהיה לך ברור שאם את ממשיכה ככה אני לא אהיה זאת שאשב איתך
ימים ולילות בבתי חולים ואראה אותך מחוברת לחוטים כמו מכונה"
היא סוף סוף עצרה לנשום אז התחלתי לדבר כדי שהיא לא תמשיך
בהרצאה שלה "אל תדאגי אני לא אגיע לשום בתי חולים ואני לא אהיה
מחוברת לכלום". לקחתי את התיק שלי ועליתי למעלה לחדר ושמעתי
אותה אומרת כאילו לעצמה: "איך אני אטפל בילדה הזאת?"
אני הייתי ילדה יחידה ובגלל זה הכל סבב סביבי. לא תמיד זה היה
לטובה למשל בקטע של האוכל די סבלתי אבל אני יכולה להבין אותה
אני באמת לא אוכלת הרבה סלט פה ושם אבל זה לא בשביל לרזות אלא
כי אני פשוט לא רעבה אז אני לא אוכלת. כשנכנסתי לחדר דוד שלי
התקשר. אני קרובה אליו יותר מאל כל אחד אחר במשפחה שלי ואני
אוהבת לדבר איתו. הוא יודע עליי הכל ואני יודעת עליו הכל.
יכולתי לדבר איתו על הכל ובאמת עשיתי את זה. אהבתי לדבר איתו.
הוא זה שגידל אותי. למרות שהפרש השנים בנינו היה לנו את אותו
הראש. יכולתי לספר לו הכל ולדעת שאם אני לא רוצה זה לא יעבור
לאמא שלי. זה ישאר אך ורק בינינו ולא משנה מה זה. אם הייתי
צריכה משהו הייתי יכולה לפנות אליו לבקש ממנו מה זה אם זה כסף
או בגדים או עצה או לא משנה. דיברנו אבל לא הרגשתי בנוח לגבי
כפיר כלומר אם לספר לו או לא. החלטתי שאני לא אספר לו בינתיים
אני אחכה עם זה ורק אם זה יתחיל היות רציני ביני לבין כפיר אני
אספר לו. דיברתי איתו חצי שעה בערך ואהבתי את שיחות איתו הוא
ידע להצחיק אותי כשצריך ולחנך אותי גם אם צריך. נולדתי ביום
שהוא התגייס והוא גידל אותי. הוא היה גר איתנו בבית והוא היה
אבא שלי ואולי בגלל זה אני קשורה אליו הרבה יותר מאל אבא שלי.
הוא עבר דירה לפני שנה והיה לי ממש קשה לא לראות אותו כל יום
אבל ידעתי שאם אני צריכה אותו אני מרימה טלפון והוא פה לידי.
כשניתקתי את השיחה התחלתי לסדר את התיק שלי למחר. לא היה לי
כוח לחזור לבית ספר אבל לא היתה לי שום אופציה אחרת. אני לא
מכורה ללימודים אבל אני יודעת להשקיע כשצריך. אני ממוצעת לגמרי
וטוב לי ככה. אני לא רוצה להיות גאון הכיתה כי לא מתאים לי.
אני אצטרך לשבת כל יום כל היום וללמוד ואני לא יכולה ככה אני
צריכה את החופש שלי. אבל גם לא היה מצב שהציונים שלי ירדו מתחת
לשמונים. השקעתי אבל לא יותר מידי ולא מעט מידי בדיוק כמו
שצריך.
שוב כפיר עלה בראש שלי האמת הוא בכלל לא יצא משם. יצאתי מהחדר
וצעקתי לאמא שלי לילה טוב מהקומה למעלה, נכנסתי למיטה וחשבתי
על כפיר. חשבתי על העיניים הירוקות הגדולות שלו, האופן שבו הוא
סוחף אותי בדיבור שלו. נהנתי לחשוב עליו. הבנתי שאני מאוהבת בו
אבל לא אהבתי את הרעיון הזה בגלל שזה נראה לי מוקדם מידי ואני
עלולה להיפגע מהקשר הזה בגלל הפרשי הגילאים בינינו. עדיין לא
הכרתי אותו בשביל לדעת איך הוא בתור בנאדם. נכון שדיברנו כמה
פעמים אבל יכול להיות שהשיחות האלה היו רק כדי לעשות רושם
עליי. למרות החששות שמחתי שהכרתי אותו רציתי מיהו שיאהב אותי
מישהו רציני ויכולתי רק לקוות שהקשר בינינו יהיה קשר חזק.
יחד עם המחשבות נרדמתי. נרדמתי עם חיוך על הפנים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הספר האהוב
עליי?

איזו שאלה,
"הקיץ של אביה
האיום"






אביה האיום עונה
לשאלות מעריצים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/3/02 7:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קייסי עובדיה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה