אז שעה שאני כותבת עצמי כאן
מצפינה את הדמעות עמוק בחיק הסודי
עד שאמא תישן ותהיה לי הרשות והזכות
ליפול על מצעיי בדמעות, חלשה ובודדה,
מסורבת אהובי בפעם המליון,
ועדיין משחקת אותי זקופת גו.
ובעצם אני סוחבת איתי כאב רב,
חסרון גדול של אהבת חיי
שאני צריכה להמיר בתחליפים.
וכואב לי
כמו סכין הכאב חורץ אותי מהפנים לחוץ,
פותח את גופי כמו רוכסן מרכזי,
מתגלים איבריי הפנימיים
כשסכין מוביל מהצוואר עד לרחם.
סימני צער נחרצים בי ,
ואני לא זבה דם רק דמעות,
מים מלוחים ממלאים את חלל הריאות שלי ,
עורקי הצוואר שלי, לבי מפמפם דמעות בין חדריו ,
צער שחור מסתעף בין נימיי, אני צער גם מבפנים.
ואז הסכין שפערה גופי
חוזרת וחותמת אותו,
מעטרת אותי
בורוד של מייקאפ, וחום של עיניים.
והנה אני שוב אישה מתפקדת,
רלוונטית לעולם, יוצרת ופעילה
למעון זכיות הנמלים הקנדיות
צהובות המחושים |
