פעם הכרתי ילד נשמה שכל-כך היה לנו כיף ביחד.
הוא אהב אותי, אני אהבתי אותו, רק בזמנים שונים.
כשהוא אהב אותי הוא התייחס אליי כאילו אני אלוהים.
הכל הוא עשה בשבילי - הכל!
הוא היה מוכן לתת את החיים שלו בשבילי ואני כמו מטומטמת לא
נעניתי לו!
ועכשיו, אחרי שהוא טען שכבר נעלם כל רגש שהיה לו אלי, אני
מוצאת את עצמי יושבת ובוכה עליו. למה? כי אני אוהבת אותו
ואוהבת אותו יותר מדי ויותר ממה שמגיע לו.
הוא טוען שהוא לא אוהב אותי, אבל העיניים שלו והפנים שלו והוא
עצמו אומרים שכן...
כשהוא אומר לי שהוא לא מרגיש כלום אלי, הוא מסתתר מאחורי מסכה
ענקית שדרכה אי אפשר לראות את הפנים האמיתיות שלו.
והכל הוא אומר לי באייסייקיו - המסכה!
את כל הדברים היפים והנעימים שהוא אמר לי, הוא אמר לי מול
הפנים.
את כל הדברים שהוא שיקר ומשקר לגביהם הוא אומר לי מאחורי
המסכה.
וכבר נמאס לי מתחושת הנתק בינינו.
היחסים שלנו הם אוניה - פעם שטים על מים רוגעים ופעם בסערה
שנרגעת אחרי המון זמן.
ואני שונאת את זה!!
זה הדבר הכי שנוא עליי בעולם הגדול והאכזר הזה!!
ואני בחיים שלי לא חשבתי שאני אבכה על בן!! והנה זה בא לי כמו
בומרנג ואני יושבת ובכה לילות על גבי לילות ועל מי? עליו!!
על בנאדם שבכלל לא שווה שאני אתייחס אליו...
אבל כל הדברים שהוא אמר לי - הדברים הכי יפים שאמרו לי אי פעם
- לא נותנים לי להרגיש שנאה אליו..
כל שעה, כל דקה וכל שנייה שביליתי איתו, הרגשתי בגן עדן ורק
גרמו לי להתאהב בו עוד יותר!!
היום אני מרגישה שאם לא נהיה ביחד אני לא אחיה...
אני מרגישה שהוא כל החיים שלי, כל העולם שלי, ופשוט הכל
בשבילי!!
והנתק שיש בינינו רק מכניס אותי לדיכאון עמוק יותר מהדיכאון
שאני כבר נמצאת בו...
עכשיו אני חוסמת את עצמי מפני בנים אחרים שמנסים להקים איתי
קשר.
וזה לא מגיע לי... מגיע לי אושר, מגיעה לי אהבה הדדית, אבל את
כל הדברים שאני מחפשת, אני מוצאת בו...
וזה קשה, וזה כואב, וזה גורם לסבל גדול מדי, גדול ממה שאני
יכולה לסבול ואני מרגישה שיום אחד אני אתמוטט.
שיום אחד אני אקום בבוקר ואחליט שנמאס לי לחיות בגלל שהחיים
שלי לא שלמים כי הוא לא שלי...
וזה הפחד הכי גדול שלי!!
וכמה שאני מנסה לשכוח וכמה שאני מנסה לעבור הלאה, אני פשוט לא
מצליחה!!
אולי זה נשמע כמו בעיה או כמו התייעצות, אבל זה ממש לא!
זה בעצם הסיפור שלי, על החיים שלי, עליי...