תן לי רגע עם עצמי היא מבקשת. אני לא מצליח להבין מה הכוונה.
היא כל הזמן עם עצמה. כל הזמן שקועה במחשבות ולא מוכנה לומר על
מה. יש לה נטייה לשקוע למעין התבוננות פנימית בכל הזדמנות. לא
משנה מי נמצא איתה, זה לא מפריע. כשאני שואל אותה מה קרה, היא
עונה שהיא מהורהרת, שלא קרה כלום. כמה זמן בן אדם יכול להרהר?
ואם היא כל הזמן מהרהרת, מתי קורה לה משהו חדש להרהר עליו? אני
לא מבין אותה. זה משגע אותי. אני מנסה לפענח אותה כבר הרבה
זמן, אבל לא ניראה לי שאני מצליח. אני רואה אותה לפעמים מטיילת
ברחוב, היא עושה את זה הרבה. יוצאת ככה עם עצמה לטייל. היא
אומרת שכשמטיילים המחשבות זורמות הכי טוב. אז לפעמים אני רואה
אותה מרחוק. תמיד היא נראית מרוכזת במשהו, כאילו לא שמה לב למה
שסביבה. והאמת היא שבאמת לא אכפת לה. היא כל כך שקועה
בחלומות.

ואז כשאנחנו יושבים יחד על הספסל בגינה, אני שואל על מה היא
חושבת. היא מבקשת שאני אתן לה רגע לעצמה. אני קם והולך, לא
יכול יותר לסבול את האדישות שלה. היא מכונסת בתוך עצמה, מתעלמת
ממני, מתעלמת מכולם. אני אפילו לא יודע אם אכפת לה שאני הולך.
היא עסוקה במחשבות.

אני שואל את עצמי איך החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן איתה. נכון
שאני אוהב את הרעיונות המשוגעים שלה, את הרגעים שהיא כל כך
שמחה, את העיניים שלה שנוצצות כשהיא כועסת, אבל אני לא אוהב את
השתיקה. אני לא מסוגל להיות איתה כשהיא מהרהרת ושוקעת עמוק.
אני מסתכל אחורה ורואה איך היא יושבת באותה תנוחה, לא שמה לב
שאני כבר לא לידה. אני עוצר את הכעס שלי וממשיך ללכת.
מאוחר יותר היא מתקשרת אלי. אני לא יודע למה. אנחנו מדברים
קצת, אני בעיקר שותק. כשהיא שואלת מה קרה, אני אומר לה שאני
חושב. היא מגחכת ושואלת אם אני מנסה להחזיר לה. אני שוב מתחיל
להתעצבן ומנסה להגיד שאנחנו לא משחקים משחקים, אבל לא מצליח
לומר כלום. אני שואל אותה על מה היא חושבת כל הזמן, היא רק
מבקשת לא להלחיץ אותה, שכשהיא תהיה מוכנה, היא תגיד לי. אנחנו
מסיימים את השיחה ואני מתחיל להרהר. אני חושב על כל מה שהיה
איתנו עד עכשיו והאם זה היה אמיתי. איך אנחנו יכולים להיות זה
עם זו כשאנחנו לא אומרים הכל, כשכל אחד שוקע במחשבות, אבל לא
מוכן לחלוק אותן עם השני.

הלילה עבר עלי בשינה טרופה. התקשיתי למצוא את מקומי גם
בחלומות. בקושי הצלחתי לפקוח עיניים בבוקר. מה שהעיר אותי היתה
דפיקה חלושה על תריסי העץ המתקלפים. קמתי ופתחתי את התריס שחרק
חרישית. היא עמדה בחוץ ונראתה רצינית עוד יותר מתמיד. היא אמרה
לי להתלבש מהר ולבוא איתה. עשיתי כדבריה. היא חיכתה לי בחוץ על
הספסל. התחלנו ללכת מהר, היא הובילה. לא ידעתי לאן אנחנו
הולכים, אבל לא רציתי לשאול. היא הובילה אותי בין הרחובות
הצרים של העיר, לא מסתכלת לשום כיוון, רק קדימה. אחרי הליכה
מהירה של כחצי שעה, היא התחילה להאט. הסתכלתי מסביב ולאט לאט
התחלתי להבין לאן היא לקחה אותי.

מצאתי את עצמי מוקף בורדים, לפני שני עצים גבוהים שאיני יודע
את שמם. פה ושם פיסת דשא קטנה וספסל עץ רעוע. למעלה השמים
היפים שמתחתם, לפני כמה שנים נפגשנו. זה היה ערב אביבי קריר.
רוח נעימה נשבה ואני בדיוק יצאתי לחפש את החתול שברח כדי
להתבודד, הוא היה עושה את זה הרבה. הגעתי לפינה הקטנה הזו
ומצאתי אותה יושבת על הספסל שליד הפנס הירוק. לא ידעתי על
קיומו של הגן הזה, הגעתי אליו בטעות. היא, כך הסתבר, היתה
מגיעה לשם מידי ערב, יושבת, כותבת וחושבת. שאלתי אותה על מה
היא חושבת. היא אמרה שאני איש זר ושהיא לא מדברת עם זרים. אני
עניתי שכדי שלא אהיה זר, היא צריכה להתחיל לדבר איתי. היא
חייכה וכבר אז ידעתי שאני אוהב אותה.

ועכשיו אנחנו עומדים יד ביד ובוהים בספסל ההוא ליד הפנס. אני
נזכר ביום ההוא שהעצב חזר. היום שבו העצב חזר הוא היום שבו
הבנתי כמה יש לי להפסיד, כמה אני אוהב. הרגשתי כאב כשראיתי את
הכאב שלה. בינתיים, הוא קצת הלך וקצת נשאר. מתחבא בין הצללים
ויוצא ברגעים הכי חשוכים. הוא מגיע כשאני לא מוכן, כשאני בטוח
שטוב לי, אבל היא תמיד שם, נאבקת בעצב עם מחשבותיה, מגינה
עלי.
אני יודע עכשיו שלעולם לא אכעס עוד כשאראה אותה שקועה, שאבין
על מה היא מהרהרת. השקט שלה הוא ההגנה שלי.