כשאתה כותב, אתה צריך להתרגל לזה שבאמצע החיים, נתקעים לך
משפטים מהשירים או הסיפורים שלך. זה לא שאתה יושב ולומד אותם
בעל-פה או משהו כזה, חס ושלום, אנחנו לא חסרי חיים, אבל ככה,
כשאתה חי את החיים שכן יש לך, פתאום צץ לו, ברוב חוצפתו,
בראשך, אחד המשפטים שכתבת. זה לא חייב להיות משפט אירוני, או
משפט המתאר את מה שקורה לך. לפעמים זה סתם משפט מעצבן שלא קשור
לשום כלום, ואז לא קרה כלום, אתה מחייך וממשיך הלאה בחיים, שמח
וטוב לבב.

אבל מה קורה כהמשפט שצץ לך בראש הוא משפט אירוני? אהה! אז אתה
כבר מתחיל להתעצבן! מאיפה החוצפה הזו, של משפט, ככה לבוא מתוך
אחד הסיפורים ששכחתי כבר מזמן ולהיכנס לי לראש?! ואיך הוא יודע
בדיוק מתי לבוא? איך, בדיוק ברגע שאתה לא מצפה לזה, אתה מתחיל
לחשוב, פתאום ככה סתם בלי סיבה, על משפט מתוך אחד הסיפורים
שלך? למה אי אפשר להרגיש את המשפט הקן הזה מזדחל לו אל תוך
תודעתך כמו תולעת אל תוך תפוח יפהפה ובשל...?

מה יותר מעצבן, מלהיות עצוב וכמעט לבכות ופתאום נתקע לך משפט
מתוך סיפור או שיר שכתבת שמדבר על משהו כמו "יש הרבה דגים
בים"? באמת! תחשבו על זה לרגע אחד! אתם הרוסים מהפרידה הטריה,
ממישהו שהיה מדהים ומשגע והטריף לכם את כל החושים, ופתאום אתם
נזכרים במשפט שאומר משהו דפוק כזה... אותי, באופן אישי, זה
מטריף, מעצבן, מרגיז בטירוף ועוד כל מיני מילות עצבים שכאלה.

זה קרה לי פעם, אתם יודעים, באמצע הנהיגה, מייד אחרי ניתוק
שיחה עם אחד מה"לשעבר"ים שלי... כמובן שניתקתי לו בפרצוף!
ו...כן, אני יודעת שזה מגעיל וחצוף, אבל גם הוא! ולא, אני לא
מתגוננת. אין לי מפני מי להתגונן. כולם יודעים שהוא אדם
מגעיל... או שאולי לא... כולם מטורפים עליו... בייחוד המשפחה
שלי... אתם יודעים איך זה, כשאתם מנסים להיפטר מכל זיכרון של
מישהו, אבל המשפחה שלכם כל הזמן אומרים כמה שהם מתגעגעים
אליו ושואלים איפה הוא, ולמה הוא לא בא יותר... מה תענו? שהוא
או היא בני ... ואתם לא רוצים לשמוע עליהם יותר? לא נראה לי!

בקיצור, כרגיל, נסחפתי. התנצלותי הכנה. בכל מקרה, אחרי אותה
שיחה, צץ לו משפט קטן מאחד הסיפורים שלי, ותהרגו אותי עכשיו אם
אני זוכרת איזה משפט זה. אני רק זוכרת שהוא כמעט גרם לי להיכנס
בתוך העמוד חשמל של הכיכר ושהוא צץ לו בעוד כמה הזדמנויות...
זה כל-כך עצבן אותי! אני אף פעם לא כזו. אני מעולם לא רשמתי
שיר ישר אל תוך הבמה. בטח שלא מונולוג. זה סך הכל פעם שניה
שאני כותבת מונולוג, אז תבינו כמה התופעה הזו מעצבנת אותי.
בייחוד מאחר והמשפטים שאני כותבת הם לא משהו... בואו נודה בזה.
לא סתם שהם לא משהו, הם אפילו דיי עלובים...

אז למה משפט מסיפור דיי עלוב מלווה את החיים שלי?! למה דווקא
אני?!