דמותה הבלתי נשכחת, מופיעה ללא הפסקה בתוך ראשי הכואב. ברגע
ההוא שהיא הלכה לישון, לא מודעת למה שבאמת התרחש, זמן מסוים
לפני שכל זה קרה...
קצת אחורה בזמן, או-קיי?
מסיבה (זוכרים?). תביא לי בבקשה עוד שוט טקילה... בום! תביא לי
בבקשה עוד שוט טקילה... בום, בום!! תביא לי בבקשה עוד שוט
טקילה... בום, בום-טראח!!!
היי! מה צריך לעשות פה בשביל לקבל איזה משקה נורמאלי???
תחושה נעימה, שמתפשטת לי בכל הגוף אופפת את גופי ונותנת לו
תחושה מוזרה של תעופה ללא שליטה מוגדרת, לעבר מקום לא נודע.
התת מודע לוקח פיקוד, וכל תשוקותיי יוצאות לביקור שטח במקום
הזה, שאנו בני האדם, מכנים- דיסקוטק...
הראש מסתובב, והוא לא מפסיק, אני לא יכול לעצור אותו, אולי אני
גם לא רוצה. פתאום באחד הסיבובים האלה, לאחר סריקה מעורפלת
ברחבת הריקודים, הראש, הוא פשוט נעצר, לא זז, לא נשם, ופשוט
הביט בה.
היא. אותה אחת שכולנו חושקים, כולנו רוצים, כולנו אוהבים,
אפילו אם אנחנו אפילו לא מכירים אותה.
היא רקדה.
האור הבוהק, הבהב בצורה מתגברת, הוא היה מאחוריה, ולכן את פניה
לא יכולתי לראות, אך מה שכן ראיתי, הספיק לי להבין שהיא היא
האחת (ברגע זה לא ממש היה ברור לי מי משפיע על מי- היא עליי או
האלכוהול עליי, כך או כך משהו השפיע עליי לטובה). גופה הפראי
התפתל לפי קצב תופי ההאוס הבלתי אפשריים. שריקות, צפצפות,
מנורות, עשן, הדי חום וקור, אנשים, שמחה, אושר, בכי, דמעות,
צחוק בלתי נשלט, ריח מתוק, ריח חריף, הכל צמוד ומרוחק, לשון,
גוף, חיים חדשים. ריקוד נטו ללא הפרעות, ללא מעצורים, לא אכפת
מאף אחד, לא אכפת משום דבר.
רמת ההתעלות היא כל כך גבוהה שפשוט לא צריך שמישהו ישים לב, כי
כולם כבר שמו לב מהרגע שהיא נכנסה... זוהי מסורת שנהוגה בקרב
האנושות מראשית קיומה, הצורה בה אנו פורקים מגופינו את כל
היצרים, כל הכעס, כל התשוקה, כל הסודות, שאנו מחביאים עמוק
בלבבותינו.
והנה כאן מולי, זה קורה, הכל מתפרץ בזרם אינסופי של אנרגיה
טהורה, הכל זורם מתוך גוף שהופך מרגע לרגע להוויה המושלמת של
גלי הקולי המהדהדים לי בראש.
אני חייב לעשות משהו, אני לא יכול לחשוב על זו שאני באמת אוהב
ברגעים שכאלה, ישנו סיכוי די גדול, שהשלמות בכבודה ובעצמה
עומדת ורוקדת מולי, ואני לא יעשה כלום- בחיים לא...
התקדמתי לעברה בזהירות, משתדל שלא ליפול על מישהו, המשכתי
להתקדם עד שהייתי מספיק קרוב אליה. התחלתי לרקוד קצת, להתפרק,
לזרום ביחד איתה, התקרבתי, קפצתי, צרחתי בעוצמה חסרת פשרות,
כמו מטורף שמעולם לא היה במקום שכזה, ופתאום הבחנתי שגם היא
צורחת. קשר עין, נגיעה בכתף.
...והריקוד מתחיל.
הגוף נע בצורה מעגלית, בעוד הגוף הנגדי לו משתדל להשלימו בצורה
החלקה ביותר שניתן לעשות, הקרבה מתקרבת, הגוף מתחמם, הראש כבר
לוהט, חיוך של אושר כלל קיומי מתפשט על שפתינו המבריקות,
והקצב, הקצב שנראה כאילו מתואם מראש...
אני מכיר אותה 30 שנה לפחות, וכך גם היא. אני יודע את כל
סודותיה, חש את כל רצונותיה, חי את כל חלומותיה...
נגיעה, ועוד נגיעה. בכל אחת כזאת אני מרגיש כאילו זרם חשמלי
נעים עובר בכל חלקי גופי, חיבוק מטורף לנוכח האור הבוהק, שפה
ועוד שפה, חיבור, הלשון יוצאת לאט, מתמזגת עם השנייה, שני
גופות הופכים כעת לאחד, בעזרת כלי התקשור בין בני האדם, גוף
אחד, אפוף בכל צבעי הקשת, מתעצם מרגע לרגע, עד אשר כל יושבי
המקום מרחפים מהאנרגיה המתפרצת ממנו. גוף אחד שהופך עתה לגלי
קול, סופרסוניק מהדהד לי בראש...
(שארב יל דהדהמ קינוסרפוס, הכל הפוך...)
חוזר חלילה, חוזר חלילה, הכל שב לקדמותו, נשכח ממאגרי
ההיסטוריה. שקט.