לפני שאני מתחילה, אני רוצה להגיד לכם שאני חייבת תודה
ענקית...

לציניות שלי. לא הייתי מגיעה עד הלום בלי הציניות שלי. הציניות
שלי הגנה עליי בחירוף נפש מפני כל הדברים הרעים שאי פעם קרו
לי, אחרי שהיא נולדה. אז ציניות יקרה, תודה רבה לך...

ועכשיו, אני אספר לכם על היום שבו נהייתי צינית.
בעצם... אני אתחיל מ-4 ימים לפני היום שבו נולדה בי הציניות.

יום שישי בערב, ה-28 לאוגוסט 1994. בערוץ 4 התחילו לשדר את
הסרט "השחקן" עם טים רובינס, ושתי האחיות שלי עם אימא שלי
שולחות אותי למיטה, כי אני רק בת 10 וחצי ויש בסרט הזה
גסויות.

אני מתעצבנת כמו כל האנשים הקטנים שמחביאים להם את עולם
המבוגרים, והולכת לישון. אני עדיין ערה, גם חצי שעה אחרי
שהלכתי למיטה. האור מהסלון מציק לי.

דפיקות בדלת. רעשים לא ברורים, לחישות ואז צעקות אדירות של
אחותי הגדולה: "לא! לא! לא אורי!!!"
כלים נשברים. אחותי השניה נכנסת אליי בשקט לחדר, לא מדליקה את
האור, כולה מלאה בדמעות. אני כבר הבנתי, גם בלי שהיא תגיד, אבל
הייתי צריכה שהיא תגיד. "אורי מת".

חיבקתי אותה, כי הרגשתי את השבר העצום. פתאום אני הפכתי
למבוגרת.
נכנסתי להלם, כי לא באמת האמנתי שאחי, זה שתמיד נראה לי כמו
לוחם דגול (במשחקי המחשב שלו) ובנאדם באמת יפה, שאוהב אותי-
מת. הוא היה אמור לצאת לחופשה הביתה מהצבא...

אני מריצה עכשיו את הסיפור קדימה, כי אין הרבה טעם שאני אספר
לכם על כל הבכי והקטטוניה והאיחוד הפתאומי של כל אחד עם עצמו
ועם כל שאר האנשים שבוכים...

יום שלישי, היום של החזרה ללימודים. כבר החזירו אותי אל המשפחה
האומנת הדתית שלי, שלא ממש ידעה איך לנחם אותי. בקיץ הזה שעבר,
למדתי את כל החומר של כיתה ד', וככה הקפיצו אותי מכיתה ג'
ל-ה'.
הגעתי לכיתה חדשה, לשכבה חדשה, אפילו בניין ביה"ס היה חדש.
אפילו המצב של להיות באמצע השבעה ולהמשיך את החיים כאילו כלום
היה לי חדש...

ככה הכרתי את עצמי לכולם: סחבתי אתי בכיס תמונת פספורט של
אורי, והראתי אותה לכולם- "היי, אני שיר. זה אחי, אורי, והוא
מת"...  עכשיו, כשאני חושבת על הרגעים האלה, אני לא מבינה איך
הצלחתי לחייך ולומר את זה. כנראה זאת הייתה התחלת הציניות, אבל
לא הציניות המוחלטת. עוד לא. הציניות שלי רק נולדה.

אני מריצה עכשיו את הסיפור שבועיים קדימה- בינתיים הספקתי
איכשהו למצוא את הנישה שלי, להוכיח לעצמי ולכולם שההקפצה שלי
לא הייתה לחינם, ולהוכיח לעצמי שהאבל על אורי לא משפיע עליי
בחיי היום- יום.

בשבועיים האלה המורה למוזיקה, נחמה (שם אירוני, לא?), שכנעה
אותי לשיר בטקס הפתיחה של ביה"ס תפקיד סולו.
והשיר היה עיבוד לברכה שלכולם יצא לשמוע עליה, ולי יצא לשנוא
אותה-"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו
לזמן הזה".

עשיתי את זה. כנראה הדחקתי את המשמעות של זה, כי ניסיתי כל כך
להתבלט לטובה במצב החדש שלי, שבעצם היה עקום לגמרי.

הטקס היה במעמד ראש העיר, אהוד אולמרט. מעמד מאוד מכובד, לפחות
מבחינת כל הילדים שעמדו מאחוריי ושרו את החלק השני של הברכה
בזיופים, ולפחות מבחינת כל האנשים שהיו שם. השתדלתי שלא ירדו
לי הדמעות מהעיניים, שאני לא אהרוס לכולם את השמחה.
מאז, אני גם לא סובלת את אולמרט.

לא שזאת אשמתו, כל העסק המחורבן הזה, אבל הציניות שלי, שלמדה
להבין את הכיעור של העולם הזה בטקס המכובד עם אדון אולמרט...
היא כבר השתלחה בו בראיון שקיימתי אתו בלשכה שלו, בכל שאלה
ושאלה ששאלתי.

לו רק יכולתי, הייתי שואלת אותו בראיון הזה- "אתה יודע למה אני
לא ילדה תמימה וחמודה שמהנהנת עם חיוך מתוק על כל תשובה מפגרת
שאתה עונה לי?"...

הוא בטח היה מתפלא על השאלה, אומר "לא", עם הסיגר הקובני תקוע
בתוך הפה, ואז הייתי אומרת:

"כי בגללך נהייתי צינית".