מתי בדיוק בן אדם מבין את מהות החיים? ומתי הוא בעצם מבין כמה
שהמציאות הזאת מסריחה? כשנולדים? כשמתים? איפשהו באמצע? אולי
כשהכל מתפרק, או דווקא כשהכל הולך טוב,ממש טוב, יותר מדיי
טוב...?
אני רק עכשיו מתחילה להבין עד כמה, שהחיים שלי, ספציפית שלי,
מסריחים...
יש לי חבר שאוהב אותי, וחברות שכל יום מברכות אותי לשלום
בנשיקה, ואני לומדת בבית ספר טוב, במגמה טובה, עם אנשים טובים,
והכל טוב, יותר מדיי טוב!
ומתחת לפני השטח מה שקורה בעצם זה, שהחבר שלי מתנהג אליי כמו
חרא ואני מפחדת להיפרד ממנו, וחברות שלי נוזלות לי בין
האצבעות, ואלו שנשארו כבר לא טורחות להתקשר, ובית הספר שלי
מנוהל על ידי דיקטטור, והכיתה שלי מתחנכת על ידי מורה עצבנית,
ואני נכשלת במה שאני לא אמורה להיכשל בו, והכיתה שלי מלאה
בכדורידנים נבובים ובפרחות שלא יודעות ליספור אלא יודעות רק
ללמוד הכל בעל פה, והאנשים הטובים, הם כבר מזמן נעלמו, כבר לא
אוהבים אותי יותר, ושום דבר לא טוב...כלום!!! ואני דוחפת אנשים
ממני בלי כוונה וזה ממש נורא...
ורק עכשיו כשהכל יוצא מהיד שלי אל פיסת הנייר הזאת, רק עכשיו
אני מתחילה להבין עד כמה שרע לי, ורע לי, ממש רע לי.ואני לא
מאלו שזועקים לעזרה, אני מאלו שמתפרצים, מאלו שמחזיקים הכל
בבטן עד שהלב כבר לא עומד במעמסה.ואז, הכל יורד מהלב, בצורה
הכי מעוותת והכי לא מתוכננת שיכולה להיות! ואז יותר רע כי אז
אני מגלה שעוד דבר לא יצא כמו שצריך...
ותמיד יש את הרגע הזה שפשוט מתחשק לצעוק, הכי חזק שאפשר אפילו
שהגרון יכאב אח"כ ממש! ואז באה החולשה, ואין כוח לצעוק ופשוט
בוכים הכי חזק שאפשר, כדיי שאח"כ יהיה יותר טוב, ואף פעם לא
טוב אח"כ. ואז חושבים על כמה שהמציאות הזאת מסריחה, ומה לעזאזל
היא מהות החיים, אולי זה רק מספר או אות, או סימן...? ואז
מתחילים לחשוב על שאר העולם:
"מתי בדיוק בן אדם מביןאת מהות החיים? ומתי הוא בעצם מבין כמה
שהמציאות הזאת מסריחה?כשנולדים? כשמתים? איפשהו באמצע? אולי
כשהכל מתפרק, או דווקא כשהכל הולך טוב,ממש טוב, יותר מדיי
טוב...?"