בארץ מזרחית, הרבה לפני שהייתה מיתולוגיה, שלט מלך שהאמין
באלים היוונים אמונה אדוקה, ושהקפיד לבקר במקדשו של אפולו כל
הזמן. למלך הזה היו שלוש בנות, שלושתן מקסימות, אבל רק אחת מהן
הייתה יפה במיוחד. כוסית.        

שמה היה פסיכיי.

שמע יופייה רץ בכל העולם, והמון אנשים באו לראות אותה, רק
בשביל להבין על מה כולם מדברים. כולם ראו אותה, נהנו, ואז הלכו
הבייתה והתחתנו עם מישהי. הספיק להם רק לראות עד כמה פסיכיי
כוסית, ובגלל זה פסיכיי לא התחתנה עם אף אחד.

האחיות המכוערות שלה התחתנו, אבל היא לא. פסיכיי הייתה בבעסה
תהומית מהמצב.
מישהי שהייתה בבעסה תהומית אפילו יותר ממנה, הייתה האלה ונוס,
או אפרודיטה, או אלת היופי, או איך שלא תרצו. אחרי שכל העולם
ואחותו ראו את יופייה של פסיכיי, אף אחד כבר לא בא למקדשים של
אפרודיטה והם נשארו מסריחים ונטושים.

כרגיל, כמו בכל סיפור מיתולוגי יווני, האלה היפה זעמה. למה מי
זאת, הבת- תמותה הזאת, שתגרום למצב שבו אף אחד לא מאמין יותר
באפרודיטה?!
לכן, אפרודיטה חיסלה את כל הנקטאר והאמברוסיה שהיו לה במקרר
מהקריזה, והחליטה להתלונן על זה לאפולו.

אפולו היה צריך להקשיב במשך שעות לזיבולי השכל של אפרודיטה,
המסכן. אבל מה שהוא עשה רק בשביל להשתיק אותה, גרם לאנשים שם
למטה להיות הרבה יותר מסכנים.
אפולו החליט להעניש את פסיכיי, לפי התכנית של אפרודיטה
המניאקית: לגרום לה להתחתן עם היצור הכי מכוער שיש.

בינתיים, המלך הלך לבקר במקדשו של אפולו, ושאל את הכהן למה הבת
שלו פסיכיי כל כך על הפנים ומה הוא יכול לעשות כדי להוציא אותה
מזה. המלך היה מוטרד מהמצב של בתו, והוא רצה שהיא תתחתן כבר.

הכהן שאל את אפולו מה לענות למלך המוטרד קשות. הכהן יצא בשוק
ממה שאפולו אמר לו להגיד, ועם פנים לבנות כמו קיר מסוייד היטב
הוא פנה אל המלך וסיפר לו את החדשות הטובות והרעות.

"החדשות הטובות הן", אמר הכהן, "שהבת שלך בקרוב מאוד תתחתן".
"ומה החדשות הרעות?" שאל המלך, שלא היה איכפת לו מה החדשות
הרעות מרוב האושר.

"אתה צריך להשאיר את פסיכיי על צוק בהרים, לשם יבוא יצור מכוער
פחד שייתחתן אתה." המלך פתח את האוזו שהיה לו בטוגה ושתה את
הכל.

אפרודיטה החליטה לארגן לפסיכיי חת'כת יצור מכוער בטירוף,
ובשביל זה היא הלכה לבן שלה, קופידון, שיילך וימצא מישהו מספיק
מכוער בשביל פסיכיי. קופידון בחיים שלו לא ראה את פסיכיי, ולא
שמע על כוסיותה. ברגע שהסתכל עליה, יושבת ובוכה על הצוק בהרים,
הוא ריחם עליה. אבל ממש ריחם עליה. לא סתם.

מהבעסה של לראות אותה בוכה, נשמטו לו הכנפיים, וככה אחד
מהחיצים שלו נפל לו מאשפת החיצים ופגע ברגל שלו. קופידון התאהב
בפסיכיי.

לכן, הוא החליט לוותר על למצוא את היצור המכוער, ולבוא לאסוף
את פסיכי בעצמו, לעצמו.
כדי שפסיכיי לא תיבהל מהיצור המכונף, המשרתים שריחמו עליה קשרו
את העיניים שלה במטפחת, ככה שלפחות היצור לא יגרום לה התקף לב
ממבט ראשון.

קופידון התקרב אל פסיכיי מאחורה, והזמין את זפיר, הרוח
הצפונית, שתישא אותו ואת פסיכיי אל המקום שבו הם יחיו יחד.
המקום נמצא איפשהו בין העולם שלנו לבין העולם של האלים, וזה
למה כמעט אף אחד לא הגיע אל המקום הזה, שיש בו צמחים ענקיים
ועדינים, שלא דומים לשום דבר שאנחנו מכירים, ובחיות מזנים
שבחיים גם לא נראה. חיות עדינות ויפיפיות.
במקום הזה, ששמו איליסיום, היה ארמון שלאף מלך בכל העולם ובכל
הזמנים לא היה, עם כל האוצרות שקיימים מעבר לעולם שלנו.

לשם לקח קופידון את פסיכיי, ולחש לה באוזן: "אני מוריד לך
עכשיו את המטפחת מהעיניים. אני מקווה שמה שתראי מסביבך ימצא חן
בעיניך, אבל בבקשה ממך, אל תסתכלי עליי, ואל תחפשי אותי".
קופידון הסיר לפסיכיי את המטפחת והפך לאוויר.

פסיכיי, שהדמעות שלה נספגו לתוך המטפחת והיא כבר נרגעה מעט,
הייתה בהלם מהיופי שראתה מסביבה. נימפות צעירות התקרבו אליה,
וליוו אותה לתוך הארמון שממדיו הענקיים הבהילו גם אותה, והיא
כבר ראתה ארמונות ענקיים בחייה. היא חשבה שאולי היא מתה והגיעה
לגן- עדן.

הנימפות הכניסו אותה לחדר אוכל ענקי, שם היו כל המאכלים שאף
פעם לא טעמה. אבל כל הדברים המדהימים האלה, למרות שהיו באמת
נורא מדהימים, לא סיקרנו את פסיכיי, כמו שבעלה החדש סיקרן
אותה. היא לא יכלה להסתכל עליו. היא חשבה שזה לא הגיוני שבעלה
הוא יצור מכוער, ובסך הכל הוא היה סבבה אתה והוא הביא אותה
למקום ברמה של אלף כוכבים...
אבל בכל זאת היא הייתה מבסוטה מאיפה שהיא הייתה, למרות שבעלה
הנעלם כל הזמן נעלם מעיניה אבל היה אתה.

פסיכיי התגעגעה לאללה לאחיות שלה ולאבא שלה המלך, ואחרי
שהתרגלה לכל הפינוקיאדה של החיים עם בעלה- השמחה הפכה לעצב
עמוק.

קופידון שוב ריחם על הכוסית, שעכשיו הייתה אישתו, ושאל את
אפולו מה לעשות, כי פחד לגשת לאמא שלו, אפרודיטה, שחשבה
שפסיכיי נשואה ברגעים אלה ממש ליצור הכי מכוער שאי פעם נולד.
בכלל, אפרודיטה קיבלה את מה שהיא רצתה- כל האנשים שפעם היו
באים למקדשים שלה חזרו והמשיכו להקריב לה קורבנות כמו שהיא
אוהבת.

אפולו אמר לקופידון: "תבין, אתה זה שיצר את הסמטוחה מההתחלה.
אם אתה עכשיו לוקח את פסיכיי חזרה לעולם שלה, שוב אפרודיטה
תתעצבן ותזיין לי ת'שכל על זה שהיא לא הכי כוסית בעולם. זה לא
רעיון טוב. אבל אני גם מבין את האהבה שלך לפסיכיי, ושאתה גם כן
בדיכאון איתה. הרעיון הכי טוב בשביל הבלאגן הזה, זה שתביא אליה
את האחיות שלה בשבת על הבוקר, שישתו אצלה קפה. אבל אתה חייב
להזהיר את פסיכיי- שלא תפתח ת'פה שלה עם כל מיני סיפורים עליך,
ושלא תתפתה להקשיב לאמאיית שהאחיות שלה יגידו לה לעשות. אסור
שפסיכיי תדע שאתה אל, לפי החוקים העליונים של זאוס. אחרת, נהיה
חייבים להפוך אותה לאלה, ואז אפרודיטה בחיים לא תדבר איתנו.
בעצם זה היה יכול להיות רעיון טוב, אבל רק בשבילי ולא בשבילך.
אבל אני לא אגואיסט. לך תעשה מה שאמרתי לך."

קופידון הנהן בהסכמה, וחזר הביתה, אל פסיכיי.
בארוחת הערב, כשפסיכיי ישבה לאכול וקופידון ישב אתה אבל במקום
שהיא לא רואה, הוא אמר לה שמחר הוא יביא לה ת'אחיות שלה,
והזהיר אותה מהחטטנות והרכלנות שלהן. פסיכיי הבטיחה שהיא לא
תספר עליו כלום, מתוך אהבה אליו, אבל גם מתוך המון געגועים
לאחיות שלה שלא ראתה כבר חודשים.

אפולו בא לאחיות בחלום ואמר להן להיות מחר על הבוקר איפה שהצוק
שלקחו ממנו את פסיכיי. האחיות המסוקרנות עשו את מה שהוא אמר,
וזפיר העיפה אותן לאיליסיום.

האחיות נחתו על הדשא הירוק, והתפלאו על היופי והשמש הנעימה,
ועל כל מה שהיה באיליסיום. הן התחילו ללכת וחיפשו את הארמון של
פסיכיי, וזה ממש לא היה הארמון שהן דימיינו לעצמן- הארמון הזה
כמעט גרם להן לבכות מרוב היופי, כשהגיעו אליו.

הן נכנסו, ופסיכיי קיבלה אותן עם ים חיבוקים ונישוקים וקפיצות
קטנות של אושר. האחיות חיבקו אותה בחזרה, אבל בינן עדיין לא
הבינו מה המזל הזה שנחת על פסיכיי, עם כל הסיפורים שהן שמעו על
הבעל המכוער שהיא נאלצה להתחתן אתו.

פסיכיי הושיבה אותן לקפה ועוגה ועוד כמה דברים, ואחרי החלפות
של חוויות, האחיות התחילו לתחקר אותה: מי זה בעלה, איך הוא
נראה ואיך הוא במיטה. מן הסתם, הן לא שאלו כמה הוא מרוויח...
פסיכיי לא ידעה איך לענות, למרות שרצתה לענות להן משהו. היא
אמרה להן שהיא לא יודעת מי זה בעלה והכל, כי היא אף פעם לא
עשתה אתו כלום חוץ מלדבר.

האחיות התפלאו, אבל עזבו את אחותן בשקט ונתנו לה לקום מהשולחן
ולהחזיר את כל הכלים לבד למטבח. ביניהן, מתוך קנאה על המזל
הגדול של פסיכיי, וגם מתוך הסקרנות שלהן, הן החליטו לומר לה
לבדוק את הבעל הזה שלה, כי אחרת החיים שלה בסכנה מהיצור הזה
שיכול לאכול אותה יום אחד.

כשפסיכיי חזרה לשולחן, הן אמרו לה לבוא לבעלה בלילה, ולראות
אותו כשהוא ישן- ולא לשכוח לקחת אתה סכין, למקרה שהוא באמת
יצור מסוכן. פסיכיי זכרה את מה שהבטיחה לבעלה, אבל מה שהאחיות
שלה אמרו לה באמת הציק לה. סוף-סוף, היה לה תירוץ להסתכל
עליו.

קופידון ישב בצד במשך כל השיחה, בלי שאף אחת מהאחיות תוכל
לראות אותו, ולמרות שהוא קלט עד כמה הפגישה של פסיכיי עם
האחיות שלה שימחה אותה, הוא פחד שפסיכיי כן תקשיב לאחיות שלה
ותנסה להסתכל עליו. אבל הוא סמך עליה שהיא לא תעשה לו את זה.

פסיכיי קמה באמצע הלילה, הדליקה נר ולקחה פגיון אתה. היא
הסתכלה על הבחור החתיך והשרירי שהוא בעלה, ומרוב תדהמה לא שמה
לב שהשעווה מהנר מטפטפת עליו.
קופידון נכווה, התעורר ומרוב בהלה פסיכיי הפילה את הפגיון
לרצפה.

בפעם הראשונה, המבטים שלהם נפגשו, וקופידון אמר לפסיכיי: "אני
לא יכול להאמין לך יותר. ובמקום שאין בו אמון, לא יכולה להיות
אהבה. רק בשביל לספק את הסקרנות שלך ושל האחיות שלך- אני
קופידון, אל האהבה. אז עכשיו, אני הולך ממך, ויותר לא תראי
אותי".

קופידון נפרד מפסיכיי בעצב, והפך לאוויר. פסיכיי התמוטטה על
הרצפה, והבינה שאין לה יותר סיכוי אצלו. היא החליטה ללכת ולחפש
אותו בכל  העולם, רק בשביל להוכיח לו עד כמה היא אוהבת אותו
ורוצה אותו בחזרה.

בינתיים, קופידון בא לאמא שלו, אפרודיטה, וביקש ממנה שתעזור לו
לטפל בכוויה. אפרודיטה שמעה את הסיפור שהיה לו לספר, והחליטה
להראות לפסיכיי מה זה אימא יווניה בשילוב עם אלה זועמת
מאוד-מאוד...
היא הלכה לכל אחד מהאלים והזהירה אותם שלא להיענות לתפילות של
פסיכיי, אחרת היא תעשה מהם אלים על האש.

לכן, בשום מקום שאליו הלכה פסיכיי, בשום מקדש שבו היא ביקרה,
אף אחד לא הקשיב להתחננות שלה. מחוסר ברירה, פסיכיי החליטה
ללכת לאפרודיטה ולבקש את העזרה שלה.

אפרודיטה התפוצצה מצחוק כשהיא שמעה את מה שפסיכיי אמרה, וענתה
לה: "צ'מעי, מותק, קופידון שלי עדיין סובל מהכוויה שעשית לו,
וסתם ככה אני לא אעזור לך להשיג אותו. שכחי מזה".

פסיכיי, על סף דמעות, אמרה: "אפרודיטה, אני מוכנה להיות השפחה
שלך, לשרת אותך כל החיים שלי. בבקשה, תעזרי לי".
"למה שאני אעזור לבחורה זולה כמוך, ששברה לבן שלי ת'לב?!" צעקה
עליה אפרודיטה.
פסיכיי כמעט ומתה מצער, ופתאום אפרודיטה המשיכה: "מצד שני, אם
את תוכיחי לי שאת שווה את הבן שלי, מה שלא נראה לי הגיוני, אני
אהיה מוכנה לשקול את זה".

פסיכיי חייכה ואמרה תודה לאפרודיטה, אבל ידעה שמה שאפרודיטה
מתכננת לה זה משימות מהגיהנום, משימות שרק בני אלמוות יכולים
לבצע.

ואפרודיטה באמת הייתה מניאקית לפסיכיי. היא ידעה שכל המשימות
האלה בסוף יעשו את פסיכיי מכוערת.
אמרה לה למיין ערימה ענקית של גרגירים, והנמלים ריחמו עליה
ועזרו לה. שלחה אותה להביא בקבוק של מים מנהר הסטיכס, שזה נהר
המוות שיכולים להתקרב אליו רק אלים או בעלי כנף, ועייט מילא לה
את הבקבוק. שלחה אותה להביא לה את הצמר של כבשי הזהב, והרוח
בקני הסוף לחשה לה לחכות לערב כשהכבשים יעברו בין הקוצים ואז
יהיה לה המון צמר.

המשימה האחרונה שאפרודיטה שלחה את פסיכיי לעשות, הייתה המסוכנת
ביותר מכולן. היא אמרה לפסיכיי לרדת אל השאול ולהביא
מפרוסרפינה, היא אלת האביב, קופסה מלאה ביופי.

הנביא של ההולכים בדרכים, טירסאוס, נתן לפסיכיי עצות בדרכה אל
המוות. הוא הנחה אותה להגיע למערה שמובילה ישר למוות. "תני
מטבע לכארון, הוא שייט המעבורת שעל הנהר המפריד בין החיים
למוות, והוא יסיע אותך. תני עוגה לקרברוס, הכלב בעל שלושת
הראשים, שהוא השומר על שערי המוות, והוא יהיה סבבה אתך. תני
פרחים לפוריות, אלות הזעם, והן תהיינה נחמדות אליך."

פסיכיי הודתה לטירסאוס, והלכה אל המוות. פסיכיי הגיעה אל
פרוסרפינה בשלום, ולקחה ממנה את הקופסה המלאה ביופי.
בדרך חזרה אל עולם החיים, פסיכיי לא יכלה להתאפק ופתחה את
הקופסה, כי רצתה להראות יפה לכבוד הפגישה עם קופידון, שאולי
תהיה. כשהיא פתחה את הקופסה, נפלה עליה שינה חזקה.

קופידון ראה את כל זה, ונדלק. הוא בא אליה, אסף את היופי בחזרה
לתוך הקופסה ונתן את הקופסה לוונוס.

בלי הרבה מילים, קופידון נשא את פסיכיי לאשתו, הפעם לפני כל
האלים הגדולים, והם נתנו לפסיכיי אמברוסיה ונקטאר, שהפכו אותה
לאלה.
היא הפכה לאלת הנפש.

מאז, האהבה והנפש לא נפרדים. לעולם.