"סבא שלך נפטר לפני שעה"
זה היה המשפט הראשון ששמעתי מדודי כשנחתנו בציריך.
הוא הניח את ידו על כתפי כמנסה להעיר אותי משינה עמוקה אליה
נפלתי באותם רגעים.
התיישבתי. צלצלתי להורים שהיו באותה העת בארץ והתעדכנתי
במתרחש.
סיימתי את השיחה הקצרה, אחזתי בחוזקה בידית עגלת המזוודות
והלכתי.
לא יודע לאן, לא יודע כמה זמן, רק הלכתי.
מקלל את עצמי על שנסעתי. ידעתי שהוא חולה, אמרו לי שהוא לא
יעבור את הלילה אבל אני נסעתי לעשות סקי, הוא נסע לבית קברות.
הלכתי אחוז דיבוק. לא יכולתי לעצור. הרגשתי כי ברגע שאעצור
אפול על הריצפה ואבכה כילד קטן, המשכתי ללכת, לרוץ.
עיני אט אט נעצמות ללא הסגר העפעפים. עיני נהפכו אטומות
לסביבה, המולת שדה התעופה התעמעמה באוזניי. כל מה שחשבתי עליו
הוא הפעם האחרונה שבה ראיתי את סבי.
האדם שנלחם לחיות את חייו בכבוד, סירב לעבור לבית אבות, שוכב
שם, מופשט מחליפתו הכחולה הרגילה לבוש בחלוק בית חולים מוכתם.
האדם שתמיד נראה בעיני כה חזק מוטל על מיטת בית החולים הקרה
נתון לחסדיהם של הרופאים. כוחו אוזל ממנו עד כדי מאבק ממושך
לפתיחת עין מביטה במשפחתו.
הוא אזר את כוחותיו האחרונים בידיו והניע אותן, קורא לנו לבוא
אליו לשלום אחרון. הבטתי בו, נאבק בדמעותי, עיני כבר מוצפות,
אך לא, לא בכיתי, לא יכולתי לבכות.
כל העת חשבתי עליו שוכב במיטה עם צינור מכונת ההנשמה תקוע בפיו
נטול כל כוח וכבוד, כמו החולים במחלקה סיעודית בבית האבות שאמא
עבדה לפני מספר שנים.
עצמתי את עיני להתייחדות אחרונה וחזרתי לעולם.
טעינו בדרך להשכרת המכונית, אחרי כמה שעות כבר עשיתי סקי.
ביום שבת כעבור שבוע סבתא באה לארוחת צהריים. אימי ביקשה ממני
לערוך את השולחן. ערכתי גם לסבא, מתוך הרגל.
עצרתי רגע לחשוב מה לא בסדר, לקחתי את הסכו"ם והצלחת המיותרים
והחזרתי אותם למקומן.
כשהנחתי את הסכין במגירה הוצפו עיניי.
נאבק בדמעותי, אך לא, לא בכיתי, לא יכולתי לבכות.