אגדת בראשית
                           פואימה

בראשית היתה חוה, והיה הגן -
השמש זרחה מעל ביום, לבנה וכוכבים בלילות, ועבים הרעיפו טל.
האדמה מתחת, ומי התהום הזורמים משקים את הגן.
בראשית היו החיים, והיה הנחש - חלק וגמיש, צבעוני ומרהיב עין.
יצאה חוה לשוח בגן, לשיח עם חיות השדה ועם עוף השמים.
השתעשעה חוה עם הנחש, הזדווגה אתו, הרתה וילדה בן,
קראה חוה את שם בנה אדם, כי  הנחש בא מן האדמה,
והאדמה היא אם כל חי!
השתעשעה חוה עם בנה אדם, נשאה אותו על כפיה ולא זכרה את הנחש.
בערה קנאתו של הנחש, היתה לארס בפיהו.
גדל אדם והיה לאיש, וחוה ראתה כי מראהו טוב -
כי צימח זקנו ושריריו חזקו, על כן באה אליו והזדווגה גם אתו.
אהב אדם את חוה, אהבה חוה את אדם, אבל הנחש בא והתייצב
ביניהם.
בערה האיבה בין הנחש לאדם, וחוה ניצבת ביניהם, לא יודעת אל מי
תפנה.
הכיש הנחש את אדם, והוא מת וירד שאולה.
שאול עיר בנויה לתפארה, רק רחובותיה שוממים -
אין בה לא שמים, לא שמש ולא לבנה עם כוכבים,
אין בה איש מלבד הרפאים, עליהם מולכת לילית, מלכת הלילה ואם
החכמה.
ירדה חוה שאולה לבקש את אדם, באה ועמדה לפני לילית.
דומות השתיים זו לזו, רק חוה - עורה צח ושערה זהב ועיניה
כספיר,
ולילית שחורה ונאוה, אין מום בה.
אמרה חוה, "היכן אדם אישי? אלייך ירד, שאולה!"
אמרה לילית, "שלי הוא, כי בא בשעריי."
אמרה חוה, "שלי הוא, כי ילידיתיהו."
אמרה לה לילית, "הנה אשיב אותו לך, כי בן-היום הוא
ואת תשלחי לי את הנחש, כי בן האדמה הוא.
כי הוא הביא את המוות אל הגן, ועל כן שליחי הוא מכאן ועד
עולם."
חזרה חוה אל הגן, חזרה וילדה בן לאדם וקראה את שמו שת -
הוא אדם שחזר ועלה מן השאול, חזר ונולד שוב לחוה.
היו חוה ואדם לאחדים, רק זכר הנחש עומד ביניהם תמיד.
וכאשר תאבה לילית שוב לראות את אדם - תשלוח בו את נחש המוות,
ימות ויירד שאולה.
אז תשוב חוה ותלד בן אחר.