ניסיתי לתפוס איתו דיבור אתמול, ניסיתי להסביר לו שאני רק ילדה
קטנה כלואה בגוף גדול. אבל הוא לא אוהב את כולם "אני עובד בקצב
שלי" זה מה שהוא אמר. ככה זה, כשצריך אותו, הוא ממהר, אומר
שאין לו זמן, ולפעמים הוא לוקח אותו לאט, כאילו כולם יכולים
לחכות רק לו.פעם נקע ברגל, פעם אחרת הוא פשוט לא התעורר, הכלב
שלו אכל את החתול והוא צריך להשיג חתול חדש... תירוצים, אתם
יודעים. כבר הגעתי לשלב שאני על הברכיים, מתחננת "מה כבר
ביקשתי? אני לא רוצה לגדול, בטוח שאתה יכול לסדר לי משהו"
פתאום הוא מיהר "אין לי זמן בשביל זה עכשיו, אני מכיר אתכם,
אתם כולכם אותו דבר. אח"כ, אני אדבר אתך אח"כ" וככה הוא רץ,
נעלם בלי שאפילו הרגשתי.
היום הוא חזר, כעסתי אמרתי לו שמאוחר מדי ושאלתי אותו איפה הוא
היה "היה לי דיבור עם האיש החשוב" ככה הוא ענה ושוב נעלם. זה
היה קצת מעליב. "הוא והאיש החשוב..." תהיתי לעצמי.
הוא שוב חזר, טען שלא עברו יותר מ-3 שעות "כבר יומיים אני
מחכה" צעקתי, אני יודעת שאני יכולה להיות מאוד תובענית לפעמים
אבל הייתה לי סיבה. הוא ניסה להרגיע אותי. העיניים שלי כמעט
יצאו מחוריהן כשהוא התחיל לספר לי על ה"דיבור" שהיה לו עם האיש
החשוב. "האיש החשוב לא יוכל לעזור לך, וגם לא אני" הם דיברו
עלי! כששאלתי למה הוא אמר "מישהו צריך אותך, גם הוא היה
בדיבור, אמר שאם לא תגדלי, הוא יהרס, היו לו דמעות בעיניים,
טען שהוא לא ישרוד, שאת היחידה שמבינה אותו. לא יכולנו לעזור
לך. אני מצטער" הוא לא רצה לספר לי מי זה היה. שאלתי למה הקיום
שלו חשוב יותר מהאי-קיום שלי. אתם יודעים מה הוא אמר?
"כשתגדלי, תביני" לא הספקתי להוסיף מילה וכבר הוא אמר שהוא
ממהר, חייב לרוץ, מחכים לו בשלישות כ"א ונעלם.
ידעתי שהרומן הזה נגמר.
לא הצלחתי להבין אותו, תמיד חשבתי שהוא מוזר.