במעופש והעייף
בין הרהיטים החומים וקירות הבטון הצבועות ירוק בקבוק
היא התעוררה
בזיעה קרה על פניה היא זעקה
"אאאאה! לא עוד פעם..... לא עוד פעם"
אך לא היה שם אף אחד להרגיע אותה
היא היתה לבד, בחדר האפל שרץ קומץ קטן של אור
ושבר את תחושת המחנק המאפילה עליה

היא קמה מהמיטה המבולגנת והחלה צועדת אל עבר המקלחת
עברה מול המראה השבור ועצרה
בהביטה בגופה הערום שבראי היא לא יכלה שלא לשים לב
לכתפיה החלקות
לגופה הנשי כל-כך
לשיער הערווה הקטן שמבצבץ מבין קיפולי העור הסגורים האלה
לרגליים שלה, לרגליים המושלמות האלה.
אך משהוא היה חסר
הראי היתה שבורה והיא לא יכלה לראות את חזה, היא הסתכלה, אך
במבט קטון וידיה החלו לרעוד .

לאט לאט היא הורידה את התחבושת, גירדה אותה מעל עורה
העדין למגע דם ירד ונזל על הרצפה המשובצת שיש לבן וקר
לבסוף היא עמדה שם ערומה לגמרי, מכוסה בדם- מן הכתפיים עד כף
רגלה העדינה
"אח"-היא אמרה, והוסיפה: "כמה טוב לי להיות בבית"
היא התישבה על השרפרף קטן והחלה לשיר שיר ערש קטן
לעצמה
וכעבור דקות ארוכות וכבשים אין סופיות,
היא נרדמה.