באמצע המדבר, באמצע החיים. כך ישבתי לי על ספת הטלויזיה שלי,
וצפיתי בפרק האחרון של הסדרה האהובה עלי. בפרק הזה אמור להגיע
הסוף הטראגי, שהגיבור ימות.
שיירה של גמלים עברה מאחורי, כשעל הגמל הראשון רכוב איש שחום
לובש כאפייה וכותונת לבנה.
"מרחבה", אמר לי האיש ובירכתי אותו בחזרה, הוא התחיל לקשקש
בשפה שאני לא מכיר, וכל הזמן הינהנתי לכיוונו והוא נראה מרוצה.
"היום זה היום" אמר לפתע בעברית. הוא חייך והחל להתרחק עם שבעת
גמליו ונופף לעברי לשלום, ואני צפיתי בו מתרחק לעבר ההרים
הרחוקים. "מוזר", חשבתי לעצמי, "מה שיירת גמלים עושה בתוך
הסלון שלי" ? חזרתי לשקוע בטלויזיה.
הפרק נגמר, הפיצוחים נגמרו, ועתה חשתי צמא. התחלתי לסרוק במבט
אחר מקור מים, ובזמן שאני תר בעיני את הסביבה, ראיתי במרחק של
כקילומטר אדם נע לכיווני. התפללתי שיש לו מים.
אמרתי לנמנם מעט עד שהאיש יגיע, כשלפתע הרגשתי מכה קלה על
קודקודי. פתחתי את עיני וראיתי נשר גדול מתרחק לו בדאייה
אצילית. הבטתי על הקרקע, וראיתי מגילת קלף קשורה בסרט משי
אדום. פתחתי את המגילה ועלה ממנה ריח של ספר ישן ומאובק היטב.
במגילה היו כתובות שלושה מילים - "היום זה היום". נזכרתי בשייח
הבדואי שאמר לי את אותו הדבר לפני כשעה, ותהיתי אם הוא שלח לי
את ההודעה.
בינתיים האדם שראיתי מקודם כבר היה די קרוב. הוא לבש גלימה
שחורה שמסתירה את פניו, ובידו חרמש. "שלום" אמר האיש, "אני
סוכן המעבר שלך".
"אני מצטער אך לא זכור לי שהזמנתי סוכן מעבר", אמרתי. הוא החל
להסביר לי שאני כרגע נמצא בשלב של טראומת מעבר, ושבגלל זה אני
לא מבין, ואז הסביר שתפקידו הוא להעביר אותי אל העולם שאחרי
המוות. "העולם שאחרי המוות". עכשיו התחלתי להבין. זה מסביר למה
אני נמצא באמצע המדבר ולא זוכר איך הגעתי לפה אפילו.
"אז אני הולך לגן עדן או לגיהינום"? שאלתי. והוא הצביע אל עבר
הסלעים וראיתי שם אדם הולך לכיווננו. "זהו הממיין, רק הוא יכול
להגיד לך לאן אתה הולך", אמר הסוכן וישב על הספה וצפה
בטלוויזיה, ואני, המתנתי לבואו של הממיין.
הממיין הגיע והתיישב גם הוא על הספה. פניו היו מוכרות לי מאוד.
אני בטוח שהכרתיו בחיים שלפני אך לא זכרתי את שמו.
הוא לבש מדים ירוקים, ולראשו הייתה כומתה שחורה, ובידו ספר
גדול. "שלום, אני הממיין ואת תפקידי אתה בטח כבר יודע", אמר
ופתח את הספר. לאחר עיון קצר הסתכל עלי בעיניים מאשימות ואמר
"יוני מורביה, מספר אישי 7195808, אתה הולך לגיהנום על שלל
מעשים רעים וחטאים שביצעת בחיים שלפני". גם הקול שלו היה מוכר,
ועברה בי הרגשה של דה ז'ה וו. "אבל מה עשיתי"? זעקתי. "בוא
נראה", אמר. "כל העבירות שלך היו במהלך שירותך הצבאי, אז ככה,
פעמיים נתפסת לא מגולח" אמר. "מה??? על גילוח???" לא האמנתי
למשמע אוזני, והוא המשיך, "למרות שזה כבר מספיק חמור כדי לשלוח
אותך לגיהנום, יש עוד, עוד הרבה".
אמר ועדיין לא האמנתי למשמע אוזני. "שברת שמירה מספר פעמים
ותמיד טענת שאתה לא אשם, ואפילו פעם אחת יצאת זכאי", אמר.
הסברתי לו שבפעם שיצאתי זכאי, המפקד שכיביכול תפס אותי, לא ראה
אותי בכלל ישן. "לסגן מותר הכל", אמר ושוב הייתי בטוח שאני
מכיר אותו. הוא העלה בפני עוד מספר עברות כאלה והבנתי שדיני
נחרץ. הוא קם והלך לו בזעף, והתחלתי לצעוד עם סוכן המעבר
לכיוון אחר.
"אני לא מאמין, אם זה ככה, כמעט כל חייל ששירת בצבא אי פעם,
צריך ללכת לגיהנום", קיטרתי באוזניו של סוכן המעבר, "לא, דווקא
לא, זה רק הממיין הזה, אתה מבין. זה תלוי מה הוא עשה בחיים
שלפני", ענה לי. אז שאלתי אותו מה הממיין הזה עשה בחיים שלפני.
"מי, הוא? הוא היה מפקד פלוגת שריון בצה"ל"...