חיכינו ביחד לאוטובוס. היא נסתה להתחיל איתי שיחה... מאיפה
האומץ? ועוד בחרה לה נושא, המבחן המזוין במתמטיקה. אני גיליתי
קור מוחלט, בוהה באויר ומהנהנת- אני לא רוצה להיות ממש אטומה,
בכל זאת היינו פעם חברות ממש טובות...

כבר חודשיים שלא דיברנו, אפילו כשעברנו אחת ליד השניה, לא
אמרנו שלום. לאט לאט דיברנו פחות ופחות. לא בגלל שרבנו, ממש
לא. אולי בשבילה החברות שלנו סתם גוועה. אבל אני יודעת שזה לא
נכון.

דווקא המבחן במתמטיקה, המקצוע שמעורר אצלי דאגה. המקצוע שאני
מקבלת בו 50 אחרי 50 מאז שהגעתי לתיכון. הורים שלי עדין לוחצים
עלי לקחת 5 יחידות. בחטיבה קיבלתי מאיות בקצב מסחרר בלי להקשיב
בשיעורים... אני מתגעגת לימים האלה.

היא סיפרה לי כמה היא הצליחה ופתרה את כל השאלות. אז חייכתי,
מה יכולתי לעשות. אני לעולם לא יצליח להתעמת איתה, אין לי
מספיק בטחון בשביל, לא עדיין לא.

החברות שלנו מעולם לא היתה אמיתית. בשבילי כן, אבל בשבילה לא.
כל מה שניסתה בחיים הוא לגרום לי לצער, והיא הצליחה, הכניסה
אותי לדיכאון של ממש. מעולם לא ידעתי למה עשתה זאת, האם קנאה
בי, אני מעולם לא פגעתי בה.

ואת הכל היא עשתה מאחורי גבי, אבל לא כמו הבנות שכולם שמעו
אליהן, שכולם יודעים שהן רעות ושצריך להתרחק מהן. אני לא עוד
סתם קורבן של חברה רעה, אני קורבן של מפלצת.

הנוראי ביותר הוא ש כולם חושבים שהיא מלאך קטן ותמים ולא
יצור מניפולטיבי נצלני שלא יעשה שום דבר אם זה לא ביחס ישר
לכוונות שלו. אין שום דבר שאני יכולה לעשות, אני תקועה באופרת
סבון ישראלית שכל דבר שאני אגיד יעשה רק לרעתי.

היצור הזה התחבר עם החבר הכי טוב שלי! אנחנו חברים עוד
מילדות, הוא לא יודע מה אני חושבת עליה ואני לא מסוגלת להגיד
לו ולשבור לו אשליות ובכלל הוא לא יאמין לי. אז אני לאט לאט
מתנתקת מהחבר הכי טוב שלי בעולם, שיודע את כל סודותי, והכל
בגללה.

היא השלטה על כל חיי, עוקבת אחרי כל צעד שאני עושה, מתחברת עם
כל החברות שלי, מתכננת מסיבות כששומעת שאני מארגנת ומנסה לגרום
לי להרגיש ולהיות בצד ככל שיכולה.

אני לא מסוגלת לגבור עליה, כי בכל זאת אין לי הוכחות. ואולי
אני מדמינת הכל בראשי אבל אני שונאת אותה שנאה שאי אפשר לבטא
במילים.

אולי יבוא יום אחד שאני אצליח להיפטר ממנה ולא אראה אותה שוב
לעולם. אולי יום אחד אני גם אפטר מהמצב שבו אני נמצאת, בגללה.

אולי יבוא יום אחד ואראה את האור.