בשעת ערב מוקדמת, אני ואבא שלי נוסעים לקנות לי משהו לאכול,
יושבים ומתבדחים, ואז הוא מחזיר אותי לפנימייה.
עדיין, אני מרגישה רעבה. השעה הזאת של דיבורים כבדים אצל
הפסיכולוגית שלי עשתה לי הרבה רעש בנשמה.
גם כל הדיבורים המעייפים האלה של אבא, שאני חצי מקשיבה לו וחצי
מתעלמת ממנו, עושים לי רעש. רעש רומני טיפוסי.

"אבא, אני רוצה קצת שקט", אני יושבת לידו במכונית שעומדת ליד
הפנימיה, ואני לא מסוגלת לברוח כל עוד נפשי בי מהדיבורים שלו.

אבא היה נחמד. הוא עשה משהו שלא ציפיתי לו. הוא הוציא את
הפלאפון מהדיבורית, חייג מספר שלא הספקתי לקלוט, ודיבר. "שלום.
אני רוצה שתי מנות של שקט, בבקשה. סליחה? כן, כן, בגודל משפחתי
כל אחת. אני רוצה לשלם בכרטיס אשראי. כן. ההזמנה היא לפנימיית
בויאר. כן. אלוני אברהם. תודה..."

חיכינו מעט, והוא בינתיים דיבר אתי על הצבא, ועל איך שהוא היה
נהג זחל"ם מצויין, וכל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו זה
שהזחל"מיסט הזה עכשיו מעצבן את כל הנהגים על הכביש, שהוא חוסם
להם את הדרך. הוא נוהג במהירות של 0 קמ"ש.

אחרי כמה דקות מגיע השליח, כולו חיוכים והתנצלויות על האיחור.
ראיתי את השם של החברה שהוא עובד בה על האופנוע שלו- "דממה
מהירה". שם לא ממש אפקטיבי מבחינה שיווקית, הייתי אומרת.

כל הנהגים התחילו לצעוק ולצפור מאחורינו, בזמן שאבא שולף כרטיס
אשראי והשליח שולף משום מקום את המגהץ. השליח נותן לנו 2
קופסאות לבנות ענקיות, ונוסע.

אבא סגר את החלון ואת הדלת, ונתן לי קופסה אחת. שנינו פתחנו את
הקופסאות ביחד, וכמו שציפיתי- הן היו ריקות. אבל פתאום נהייתי
חירשת, ולא יכולתי לשמוע לא את עצמי, לא את אבא, לא את המחשבות
שלי ולא את הנהגים שצופרים בטירוף מאחורינו ואת הדפיקות שלהם
על החלון של האוטו.

השקט היה סמיך, מעורפל, אפשר היה לחוש אותו באצבעות. פתחתי את
הפה ו-"נגסתי" באוויר. הטעם של השקט היה מתוק.

חיסלנו את השקט מאוד לאט, אבל גם במהירות. אני לא יודעת איך
להסביר את זה. לאט לאט יכולתי לשמוע שוב את הרעשים, אבל זה כבר
לא הטריד אותי. אבא פתח את הדלתות ונתן לשקט שנשאר לצאת
מהמכונית. השקט הגיע אל הנהגים והם נרגעו וישבו עם השקט
במכוניות שלהם. נתתי לאבא נשיקה על הלחי הזיפית שלו, וקבעתי
אתו למחר, שיאסוף אותי הביתה, ליציאת שבת.

ואולי עוד פעם נזמין את השקט המופלא הזה.