ניחוח יום שישי
כבר בשעה שש בבוקר היו הקירות מזדעזעים מכל אותן פעולות נקיון
לא בהכרח נחוצות. התריסים נפתחים, שיהיה אויר וגם אור לא יזיק,
כדי לנער אותנו מהמיטות. אבל עוד מוקדם, אני רוצה לישון עוד
קצת.
בשש מגיעות גם החלות, ואלו כבר מושכות אותנו מהמיטה בריחן
המהפנט. פעם החלות היו נורא קרובות לבית. טריות, רכות, כמעט
מקומטות. הרבה חלות, כי עד שהגיעו למטבח, הן נקטפו וכורסמו.
המחבט חובט נמרצות בכל דבר שסובל אותו, אבל אין אפילו רמז
לאבק, כי אפילו האבק צריך אתנחתא של כמה שעות לפני שהוא נערם
מחדש.
הדלי עם המגב ניצבים כמו שוטר המכוון את התנועה במרחבי הבית.
כאן מותר, כאן אסור, רק ניגבתי.
ריח של סבון עולה מהאמבטיה, כביסה לבנה, חלקה מעומלנת, עוד מעט
תקשט את החבלים. (אותה אמבטיה בה ישחו הקרפיונים שיהפכו
לגפילטעפיש.) אנחנו נצטרך להתייצב לפעילות הספורטיבית של יום
שישי, לרדת במדרגות ולהחזיר כל אטב שנפל. גם לשכנים, להקיש
בנימוס על הדלת, לבקש סליחה, ולהסביר מסמיקות שהחזיה נפלה
למרפסת שלהם.
הכבוד שנופל בחלקי - מסדר פנלים. הרס"רית עוד מעט מתייצבת. כל
פירור לכלוך נועד להשמדה.
איזה מרץ בלתי נדלה. ריח של נקיון, אויר צח, קר, אמא, תנור,
אמצע החורף, גשם. אויר זה בריא, מאויר אך אחד לא נהיה חולה.
אויר קר מגרש את החיידקים.
שנים לקח לי לשכנע אותה לקנות פרידמן. אח"כ גררתי אותו איתי
לכל מקום בבית.
חצות היום שעת הקסם. איכשהו לאט לאט, מתגנבים לתוך ריחות
הנקיון, ריחות אחרים.
הסיר הגדול מבעבע עם מרק העוף (מכובס - זה בריא)
הסיר היותר גדול מבעבע עם הגפילטעפיש.
סיר הפלא - עם עוגת השמרים.
בצל ושום מטוגנים עם הרבה פפריקה עומדים לעטר את הפירה.
לנו מותר לאכול איזה סנדוויץ, לסתום את הרעב, שיהיה מקום בבטן
לארוחת הערב. כי אסור להשאיר כלום בצלחת.
ואבא מוציא את מכשיר הפלא המשמיע קולות נפץ, הסיפולוקוס ומכין
סודה. אנחנו רצות להתחבא בחדר. זה מסוכן. אף פעם אי אפשר לדעת.
אולי זה יתפוצץ?
ארבע - שעת המבחן. העיניים סוקרות בחשש (אסור להפגין קורת-רוח
מחמת עינה-בישא). הפמוטים מתייצבים הכן על המפה הלבנה, צחה
כשלג (זו שנשפך עליה יין קידוש בשבוע שעבר, נו שוין, ומה יהיה,
אי אפשר יהיה לנקות את הכתם הזה)
לנו מותר ללכת לנוח מעמל היום. היא עבדה ואנחנו נחים. אז לכי
גם את לנוח. עוד רגע, אני רק צריכה לגמור משהו קטן לפני שנכנסת
השבת.
הכביסה יורדת מהחבל, עוברת מסדר מיון. המגהץ נשלף ממעמקי
הארון. יש גם בקבוק מים ממנו מזליפים טיפות על הבגדים כדי שכל
הקמטים יתיישרו. (מי רואה קמטים בכלל, רק העיניים הבוחנות
והדקדקניות שלה) השמלה הזו קרועה, ביום ראשון היא תהיה חצאית.
הסדין הזה יהפוך לוילון. ומהבד הזה אפשר לעשות ואלנים לכריות.
תראי. זה יהיה יפה מאד.
נו, בכל זאת לכי לנוח. קצת.
עכשיו? כבר עוד מעט שבת, צריך להדליק נרות בזמן.
את שוב עושה את זה. כל יום שישי אותו הדבר.
טוב. טוב. בסדר. בשבוע הבא אני מבטיחה. אתם תנקו ואני רק אנוח.
נראה אותכם. נראה איך תסתדרו לבד.
מדליקים נרות אמא עוטה מטפחת. מה אמא, מטפחת חדשה? מתי קנית?
תראי? אנחנו פטורות. כשתתחתנו, היא מסבירה ולא מוסיפה. עכשיו
לא צריך.
בטח. כשנתחתן ונצטרך לקום בשש בבוקר ולעבור את כל הסבל הזה רק
בשביל הזכות לעטות מטפחת בזמן הדלקת הנרות.