יש מקום אליו היינו הולכים כשהיינו צעירים. מעין צריף קטן,
צבעוני מבחוץ וחמים מבפנים. ספות נוחות ממלאות אותו, אורות
עמומים בצבע אדמדם יוצרים אווירה הזויה במקצת, והרמקולים
משמיעים צליל משובח ישן נושן של מוסיקה שעבר זמנה בעולמנו הקר
העכשווי.
למקום היו מגיעים מעטים שרוצים לספוג קצת מהאווירה
הצפונית-קיבוצית והרגשנו כאילו המקום שייך לנו. היינו הולכים
בקבוצות- חבר מביא חבר מביא חברה מביאה חברה מביאה חבר וכן
הלאה...
יושבים על הספות, מעשנים מהנרגילה המונחת על שולחננו, שותים
גולדסטאר בעשרה שקלים, אוכלים פופקורן חם מהמיקרוגל ומדברים על
הכל- על החיים, על הדברים הקטנים והמצחיקים כמו גם על הדברים
הגדולים והכואבים. לפעמים קמים ורוקדים, או אולי קופצים אחד על
השני, מספרים סיפורים, מתחילים עם בחורות, לפעמים גם קצת
חוצפנים ולפעמים גם סתם... שותקים...
לפעמים היה זה סתם באמצע השבוע, ולפעמים גם ביום שישי, חוגגים
את צעירותנו.
הזמן עבר מאז, ולכל אחד מאיתנו יש בית ואישה, עבודה קבועה
ומחויבויות מסוימות. כמונו, כך גם אותו צריף קטן הלך והתבגר
לו- ארבעת קירות העץ הפכו לבטון, המקום הפך לשוקק חיים
והמוסיקה מחלחלת לגוף, אך לא לנשמה.
השתנינו, התמסדנו, אנחנו כבר לא תוססים כבעבר. נהיינו מבוגרים
במשרה מלאה, ואמנם אנחנו נהנים מכל רגע, אך מי היה מאמין שלרגע
הזה נגיע?
ניסינו ללכת לאותו מקום לאחרונה. הספות היו מלאות בחבר'ה
צעירים ותוססים, ולנו נותר אך ורק לעמוד ולשתות גולדסטאר
בעשרים שקלים, לאכול פופקורן שהתקרר ולעשן סיגריות.
ולאחר מכן רבים על שטויות- מי שילם יותר, מי שילם פחות...
איבדנו את התמימות שגרמה לנו להתפעם כל פעם מחדש מכל שטות
קטנה, ועכשיו אנחנו מדברים כמו מבוגרים, נפגשים שעתיים ביום
לעבוד, בסופי שבוע נמצאים עם המשפחות, ומשאירים לצעירים לכבוש
את הצריף הקטן שלנו.
יש מקום שאליו היינו הולכים כשהיינו צעירים, כשהיינו בני 22.
עברו שנתיים מאז...
אנחנו כבר לא תוססים,
התמסדנו.
מוקדש לפאב שהיה קטן אך גדול והיום גדול אך קטן |