" רגל אחת סוחטת את הגז
  עיניים שקועות
  עמוק בתוך חלום כהה"

ארבעתנו יושבים במכונית, דוהרים בכביש על רקע שקיעה מנומנמת,
כל אחד מסוגר בעצמו. ליטל ואייל מנמנמים מאחור. ברדיו,
אמדורסקי שוב חולם חלום כהה ואייל מבקש ממני לשנות את התחנה.
אני מחליף מבט עם קרן היושבת לצידי ומחייך.

נסיעה ארוכה ומייגעת, גשם עז ניתך על השמשה והמגבים רודפים
אחד אחרי השני במרוץ אחר הטיפות. אני גומע את המרחק במהירות,
רוצה כבר להניח את הראש על הכרית ולעצום עיניים, מרגיש את
העפעפיים צונחים. קרן תוקעת בי מרפק ומבקשת ממני לעצור להתרענן
בצד. 'אני בסדר', אומר לה, 'בכלל לא עייף'. היא מביטה בי שנית
ואני מאותת ימינה, לא רוצה לריב איתה פעמיים באותו היום. הרגל
יורדת מדוושת הגז וקול מנומנם מהמושב האחורי שואל אם כבר
הגענו. אני מפנה מבטי לאחור ומחייך.

 "רעש בראש,
  לא מספיקים
  לנשום."

 את זוג הפנסים שמגיע ממול אני רואה בשנייה האחרונה, מסיט את
ההגה הצידה. אייל צועק באימה. סינוור בוהק תופס את מקום
החשיכה, רעש חד של פח נמעך וזכוכית מתנפצת. את זעקות הבהלה
העולות מהמושב האחורי שומע רק במעומעם. אני מועף קדימה וההגה
לוחץ על הריאות. הדבר האחרון שזכור לי הוא ריח חריף של בשר
חרוך.

 לאחר מספר דקות או אולי שעות, אני מתעורר ושומע קולות סביבי,
עוד צעקות וסירנות. אני צועק חזרה ומתחיל לראות את 'האור שבקצה
המנהרה'. "קרן!" אני קורא, אך אין תשובה. "אייל, ליטל" אני
מנסה שוב ורק הד קר עונה לי, אימה אוחזת בי ואני מנסה שוב
"אייל, מישהו, תענו לי!!" אבל אין תשובה. יד איתנה אוחזת בי
ומושכת אותי החוצה לעבר האור. "אתם חייבים לעזור לחברים שלי,
הם לכודים בפנים! תעזרו להם, בבקשה!". אל תדאג הם אומרים לי,
אבל אני לא יכול להירגע כאשר החברים שלי אינם. הכל מתערבל
וחשכה מתוקה עוטפת אותי.

 "תמיד ימצאו אותנו זרוקים
   על המדרכה.
   בעיתונים כותרות מהדהדות
   והלב נשבר."

 האמבולנס שועט לעבר בית החולים ואני מונח על אלונקה מקפצת.
קול קפוא מדווח על עוד תאונת דרכים קשה. 'מה עם החברים שלי'
אני מנסה לשאול ונענה בחיוך חיוור. מאבד הכרה ונשאב לחשכה.

 מאז התאונה קשה לי מאוד לתפקד כרגיל. סיוטים נוראיים תוקפים
אותי בכל פעם שאני עוצם עיניים, מתקשה להישאר במקום אחד.
איבדתי את התאבון, לא מסוגל לשכוח את ריח הבשר החרוך. נעניתי
להמלצה לנכוח בלוויה, מתוך תקווה להקל על הכאב הרב ורגשות
האשם.

 "הלב נשבר,
   והכל נשאר
   חיוור כמו תמיד."

 מסע הלוויה יוצא בשקט. עוד ארון נישא בדממה לעבר קבר פתוח.
אני מבחין שבקהל נמצאים חברים שלנו מהתיכון והצבא, זיכרונות
נעימים מציפים אותי. נזכר באותם רגעים משותפים שאבדו.

 ההורים הולכים שפופים בראש, אני מרחף לי לבדי, מנסה לבלוט
כמה שפחות, כאילו שאם לא יראו אותי אשכח. קולות בכי מקיפים
אותי ואני מנסה להיעלם בהמון.

 "הרבה רגשות אשם
    הרבה ייסורי מצפון
    ובור של ריקנות"

 ארון מורד אל בור קבר פעור, אנשים לבושים שחור עומדים סביב.
אני מתקרב לאט אל מרכז ההתקהלות. כעת כבר לא אכפת לי אם יבחינו
בי. אדמה לחה נערמת על הארון והקבר נסתם. תם הטקס.

 אני מנפנף לעבר קרן, אייל וליטל העומדים לצד הקבר. ליטל מוחה
דמעה מלחייה של קרן, אייל מתקרב ומחבק את שתיהן. אני ממלמל בלי
קול שאני מצטער. אין לי ברירה אלא לעזוב אותם כאן. המלאך השחור
ממתין לי בדממה ואני מתחיל לרחף למעלה לעבר השמיים, זורק מבט
אחרון בחלקת הקבר שלי.

 "יש לי חופש
 יש לי מטרה.
 תן לי סוף
 או שתמצא לי התחלה"

עכשיו אני באמת חופשי 'לנוח לבדי על משכבי בשלום'.