בבית לא היה מה לעשות. היתה טלוויזיה, שהייתי מכור לה; והיה
מחשב, חברי הטוב ביותר; והיו ספרים, שידעו להנעים את זמני ללא
ספק... אבל נורא רציתי לצאת קצת מהבית, להיפגש עם חברים,
לצחוק, לבלות... לצערי לא היה עם מי.
מעולם לא בער בי הצורך לבלות עם חברים כמו עכשיו- המבחנים
והלחץ נגמרו, סוף כל סוף קצת שקט לנשמה. שנת הלימודים תתחיל
רק בעוד שלושה שבועות, אין חובות על הראש. במשך חודש ושבוע
קראתי, צפיתי בטלוויזיה ותיכנתי תוכנות גאוניות במחשב, אבל
כעת... הורי גם הם לא בבית (עסוקים כתמיד בעבודתם הבלתי
נדלית) והשעמום, אביהם של כל הדברים בעולם, משתלח בי, שולח את
ידיו אל פינות מתות (ומרובות) בלוח הזמנים שלי, גוער בי על
שאיני עושה דבר עם עצמי, מגרד את גופי במסווה של אלרגיית
הקיץ.
היה יכול להיות גרוע יותר. השעמום, שמביא אחרים לידי רצח
במקרים הטובים ולידי צפיה בתוכניות אירוח טפשיות ומורידות
לתרבות רעה במקרים הקשים, הוביל אותי רק לצורך נואש במפגש
חברתי ולתהייה חדה ומכאיבה - כיצד קרה שאין לי חברים.
לא הייתי צריך לעבור תהליך בשביל לתהות על קנקנה של דרך
הבדידות שבה עברתי עם השנים, ואשר בסופה ניצבת כורסה מרופדת
קטיפה אדומה, בה יושבים אנשים בודדים לבדם, כמלך במגדל השן
שלו, מרוחקים ואטומים, רוצים לרדת ולהתערות בהמון, אך תקועים
משום מה בנוחיות המרושעת של אותה כורסה פונקציונאלית.
לא הייתי צריך לעבור שום תהליך בשביל לתהות על בדידותי, מכיוון
שלאורך כל הדרך, בכל פעם שפניתי בצומת מסוים לכיוון "דרך
הבדידות" - הייתי ער ומודע לחלוטין לשלט שעמד שם גלוי ובודד גם
הוא, שהכריז על כך. משום מה תמיד ידעתי מהי הדרך שבה אני
הולך, אך לצערי, בכל פעם שהגעתי לצומת ורציתי כל כך לבחור בדרך
הנכונה, נחסמה הדרך מיד - אם על ידי מחסומים אנושיים, אם על
ידי תמרורי "אין כניסה", ואם על ידי איתני הטבע האכזריים.
כאשר בכיתה ז' רבתי עם החבר הטוב ביותר שלי עד אז אורי פורת,
שהיה מאז ומתמיד ילד יפה ושובב ופופולרי להחריד, ידעתי שאני
עושה טעות מרה. ידעתי שללא אורי, או לשם דיוק- כשאורי הוא
אויבי- יהיה קשה להמשיך ולהיות מקובל, אך אז עמדה הגאווה
בדרכי, לא נתנה לי לעבור ב"דרך הסליחה", שהיתה בעצם קיצור דרך
ל"דרך החבר'ה".
כאשר בכיתה ח' בחרו כל הילדים לא להגיע לבית הספר אחרי ל"ג
בעומר, מכיוון שזה חופש שהמורים "גנבו" לנו בגלל השביתות שלהם,
הגעתי אני (שבאותה תקופה עדיין לא הייתי דחוי לחלוטין) לבית
הספר, ביודעי שבעשותי כן אני מעמיד את עצמי בפני אפשרות חמורה
לחרם. אך אז עמדה אימי בדרכי, לא נתנה לי לעבור ב"דרך
ההברזה,, שהיתה גם היא דרך קיצור ל"דרך החבר'ה".
כאשר בכיתה ט' היה לנו מבחן נורא קשה, דבי, בחורה נחמדה אך לא
מבריקה שהיתה היחידה מכל הכיתה שדיברה איתי, ביקשה להעתיק את
שאלה מס' 3, כיוון שבאמת ניסתה, אך לא הבינה את הנושא. אני
סירבתי, וידעתי שהדבר יביא לבדידותי הסופית והמכרעת בכיתה, אך
אז עמדו בפני מספר מחסומים- מחסום ההגינות ומחסום הפחד ומחסום
היצר הרע, אשר בעקשנות ובשרירות לב חסמו בפני את "דרך השקרים
הלבנים" (אשר מכילה בין היתר העתקה של מי שלמד, אך לא הבין את
החומר, ממי שהבין אותו), שאמנם לא היתה דרך קיצור ל"דרך
החבר'ה", אבל הובילה ישירות ל"דרך- תדבר-תדבר- עם- משהו- אחד-
לפחות", שזו בתורה היתה קיצור דרך- משובש אמנם, אך עדיין סביר-
ל"דרך החבר'ה".
בכיתה יו"ד עשיתי טעות קשה. ניתנה לנו האפשרות לבחור בתי ספר,
ואני, אשר הייתי כבר מבודד חברתית בכל דרך אפשרית, בחרתי ללכת
לבית הספר שאליו הלכו כל בני כיתתי. בסתר ליבי ידעתי שבית ספר
חדש עשוי לפתור את בעיותי, אשר לא נבעו מאופיי האנטי סוציאלי,
אלא מצרוף מקרים מצער. היתה זו הפעם הטיפשות, שמנעה ממני את
הבחירה ב"דרך ההתחלות החדשות", שהייתה מעבר בטוח ל"דרך
החבר'ה". מכיוון שבחרתי באותו בית ספר, ומכיוון שרבים מבני
כיתתי הקודמת, כולל אורי פורת, נמצאו גם בכיתתי הנוכחית, עשו
אלה את המוטל עליהם, והעבירו בהרבה מילים ולא מעט דוגמאות אל
בני הכיתה החדשים את כל האינפורמציה ההכרחית והבלתי הכרחית
עלי, כך שגם כאן התאפסו סיכויי למציאת חברים מיידית. בשלב זה
כבר הפכתי לבדיחה של הכיתה, שהתגבשה על חשבוני, והדבר צבר
תאוצה כאשר המחנכת שאלה חלק מתלמידי הכיתה אם יהיו מוכנים
להתנדב לסייע לתלמידים עולים חדשים בשיעוריהם. כמובן שבני
הדור שלי, חסרי רצון לעזור לזולת, מעוף או אנושיות, לא הרימו
ידיהם. או אז, צעק אורי פורת מיודעי: "אז אולי רמי יתנדב?" ,
והמחנכת חייכה : "רמי אזולאי, כל הכבוד על רוח ההתנדבות".
מאז אותה בדיחה, שלו לא היתה על חשבוני, הייתי מגדיר אותה
כשנונה יחסית, הפכתי לצערי הרב, לשעיר לעזאזל של הכיתה. כשהיה
צריך להכין פרוייקט כיתתי, התלמידים אמרו "אז אולי רמי ירכז
אותו?", כשהיה צריך לענות על שאלה, לסגור את הדלת של הכיתה,
לרדת להביא משהו, תמיד היה מי שיגיד "אז אולי רמי יעשה את זה".
המורים, שלא שמו לב למשחק המילים, והיו בטוחים כי הבחירה
המתמדת בי הינה סימן ברור לפופולריות אין קץ, אמרו תמיד "רמי
אזולי, בחירה טובה". באותה שנה הסתמן מעמדי גם כחנון של
הכיתה. זה לא נבע מכך שהייתי גאון, אלא בעיקר משום שלא היה לי
דבר טוב יותר לעשות אחר הצהרים, מלבד ללמוד. אז תמיד הכנתי
שיעורים בקפדנות יתרה ובהרחבה מוגזמת, לרוב היו הדברים
מודפסים. כך גם החלה הכרותי עם המחשב, שעם הזמן הפך לחברי
הטוב ביותר, והייתי משתעשע בו, מתכנן תוכנות, משחק במשחקים
וכמובן מכין שיעורים.
בשנה האחרונה בחרתי את הבחירה המוטעית האחרונה שלי, בינתיים.
החלטתי להלחם. הנסיבות היו כאלה שאלצו אותי, ושוב לא יכולתי
לבחור בבחירה הנכונה. זה קרה כאשר אורי, שמאז שהיה ילד קטן,
יפה, שובב ופופולרי נוספה לו גם תכונת הרשעות, שהתעצמה עם הזמן
וכעת שלטה בכל מעשיו ומעטים היו האנשים שהיו עיוורים לכך,
החליט להתעלל בי שוב. שיעור מתמטיקה הזדחל, רבים היו
מנומנמים, אך חלק גדול מהתלמידים עוד ניסה להתרכז בחומר
המסובך שהיה כה חשוב לכולנו. אני, אשר ישבתי בשורה הראשונה,
ממש מתחת לאפה של המורה, עוד הייתי מרוכז וערני, ואף הצלחתי
לפתור חלק גדול מהתרגילים שנתנה לנו מתוך תחושת השליחות הבלתי
נלאית של מורות למתמטיקה. אורי, שהיה משועמם יותר מכולם,
כיוון שמתמטיקה היה מקצוע שבו היה נכשל שוב ושוב (אך לזכותו
עלי לומר כי לא מטפשות, אלא מחוסר עניין מוחלט במקצוע זה,
שמטרתו לא הובנה באותה תקופה על ידי אף אחד מאיתנו), לעס חתיכת
נייר בפיו, הפך אותה לכדור נייר קטן, רטוב וגועלי, דחף אותה אל
צינורית שהורכבה מעט שמילוי הדיו שלו הוצא, כיוון אל עורפי
ונשף אל תוך הצינורית. הכאב צרב בעורפי כמו גפרור המלחך את
העור. הזעם בער בי כאותו הגפרור המושם בערמת זרדים יבשים.
הבושה הכתה בי כגפרור עומם בתוך גרוני. לא בחרתי במלחמה
גדולה, רק בנקמה קטנה, וכאשר מזוית עיני ראיתי את אורי מכוון
שוב את הצינורית אל ערפי ואת הכדור מתחיל במעופו שזור הרוק,
הרכנתי את ראשי והכדור, אשר עינים לא היו לו ולא ידע עיתוי
מהו, פגע לשמחתה הזמנית בהחלט של כל הכיתה באיבר רגיש ביותר
בגופה של המורה המדושנת והענוגה שלנו. מעולם לא נשמעה צעקה כה
רמה מפיה של המורה העדינה ואין כל דרך לתאר את זעמה שהתפרץ בבת
אחת מן הסרעפת ומן הקיבה ומן הריאות ומלועה שהתברר כעצום וחזק,
ולכן די אם אספר כי סופו של אותו מקרה היה בהשעייתו של אורי
מבית הספר ליומיים, בנעיצת עיניים נזעמת של תלמידי הכיתה בי
ובפני המסמיקות ובנידוי סופי ומוחלט של תלמידי הכיתה כולם מאז
ועד עתה.
זהו, כך קרה שלא היו לי חברים, כך קרה שהייתי עכשיו בודד
ומבודד, כך קרה שהמחשב היה החבר הטוב ביותר שלי, אך לא יכול
היה לענות לי על שאלות, לשאול שאלות או לנגוע, וכנ"ל לגבי
הטלוויזיה הרדיו והספרים. הורי היו מודאגים וניסו לסייע לי,
לדבר עם המחנכת (אשר היתה משוכנעת, ואף הצליחה לשכנע אותם לזמן
קצר שאני בחור פופולארי ביותר, שרבים חברי, ושבין כל הבילויים
שלי, אני אפילו מוצא זמן להתנדב שוב ושוב למען הכיתה כולה).
הם ניסו לשלוח אותי לפסיכולוג, אך זה לא יכול היה לעשות כלום
(למרות נסיונות מרובים ומיוזעים מצדו), משום שלא מצא בי שום
נטייה פסיכופאטית מובהקת, שום הפרעה נוירוטית ושום שנאת בני
אדם. כל שיכול היה לעשות הוא לנסות להבין אותי ולהיות אמפטי,
אך הדבר לא סייע לי לרכוש חברים או לפתור כל בעיה אחרת בחיי
באופן מעשי, ולכן עזבתי במהרה את הטיפול הבלתי יעיל אך היקר
להחריד שהוא העניק לי. הורי היו עסוקים מדי בשביל לעשות מעשה
מכוון למטרה, וספקני אם היו יכולים לעשות משהו לו היו בבית.
מדובר לדעתי בצרוף מקרים עצוב ותו לא.
שקעתי בתוגה והלכתי לישון.
אין ספק שיש הבדל גדול בין האוניברסיטה לתיכון. גם אם
היה לפעמים קשה, וגם אם שיעורי מתמטיקה לא היו כייף גדול, הכל
היה פשוט. היה חומר והיו שיעורי בית, והכל זרם לאט, והיה ממי
להעתיק, ובסופו של דבר היית מבין את החומר, ואחרי כל נושא היה
מבחן , ולפני כל מבחן היה שיעור חזרה, ובכל מבחן היתה מורה
שתעזור, והכל היה פשוט. היו יותר טובים ממני. בכל כיתה יש
כמה שקשה להאפיל עליהם. אבל עובדה שהגעתי לכאן.
בימים הראשונים הייתי בטוחה שהכל דומה, ואפילו היתה לי
משום מה מעין הזיה מוזרה שהלימודים באוניברסיטה קלים יותר. אף
אחד לא עומד לך על הראש. "סטודנט חופשי" כדברי חלק מהמורות
בתיכון, ביטוי שהצטרף בדרך כלל באותו משפט עם "רגליים מורמות"
ו"כוס קפה", היה באמת כזה. אין שיעורי בית באלף מקצועות. רק
מתרגל אחד או שניים שרוצים שנגיש להם את התרגילים. אין כזה
דבר הפסקה של חמש דקות כאן כל הפסקה היא הפסקה גדולה - חצי
שעה הפסקה בין שיעור לשיעור. כאן אין מורה שתצעק "רוני, את
נרדמת". הרי אפשר לישון בשיעורים מבלי שאף אחד יאמר לך דבר על
כך, ברוב הפעמים אפילו לא ירגישו. בייחוד בהרצאות הגדולות
בכלכלה, שהכילו איזה מאה - מאתים איש בשקט (בתחילת הסימסטר
מאתיים, אחרי שבועיים זה כבר הפך למאה, ואין לי מושג מה יקרה
בשיעור האחרון) ושבהן במקרה הטוב המרצה לא יכול היה לראות את
התלמידים המרובים שישבו מולו עקב נסיבות הקשורות בתאורה,
בריכוז ולפעמים ברצונו של המרצה לראות את תלמידיו צמאי הידע,
ובמקרה הרע לא יכול היה לעשות זאת בגלל שבעצמו היה חצי רדום
למרות ההרצאות המעניינות שהבטיח לנו בתחילת הקורס. אבל לאט
לאט השתנו הדברים. פתאום התרגילים בסטטיסטיקה לא תמיד מצליחים
לי. פתאום כמה מרצים בכמה קורסים החליטו שבנוסף על המבחן בסוף
הסמסטר (שאמנם היה עוד רחוק, אבל לפי חוקי הטבע הלך והתקרב
מבלי שאף אחד מאיתנו יוכל להדוף אותו בחוזקה אל המקום שממנו
הגיע) יהיה עלינו להגיש עבודה שתסכם את החומר טוב יותר וממנה
נוכל להשכיל וללמוד על הנושא לעומק - כל זאת ביודעם כי לא
נתנגד ולא נביע כל מחאה שהיא, שהרי אנו מבינים את חשיבות
העניין ושילמנו כל כך הרבה כסף לאוניברסיטה בשביל לדעת וללמוד
ולרכוש תחומי עניין וידע חדשים ומעניינים. עכשיו הסתיים לו
שיעור כזה, כלכלת ישראל, שבו הודיע לנו המרצה בחדווה על עבודה
מסכמת שעלינו להגיש. תמורות ומגמות בכלכלת ישראל בעשור השני
להיותה. נושא נהדר לכל הדעות. פני נפלו והסתכלתי מסביבי, תרה
אחר ישועה או לפחות שותפים פוטנציאלים. את העבודה היינו
צריכים להגיש בקבוצות של חמישה וגם אם הכרתי פה ושם אנשים
חביבים, עדיין לא יכולתי לדעת עם מי מהם כדאי להגיש את
העבודה. הייאוש כבר החל לחרוץ את קמטיו בפני במחרשה זעירה, אך
יעילה, אך אז ורד, שישבה לידי, שאלה בחיוך מעודד אם נעשה את
העבודה ביחד. אמרתי שכן, כי היא היתה בסדר דווקא, וכאשר לקחתי
נשימה, פתחתי את פי, עטיתי על פני את השאלה ועמדתי לשאול עם מי
נעשה את העבודה, היא כבר ענתה "אל תדאג, אני אמצא עוד שלושה
אנשים" ובכדי לחזק את דבריה הוסיפה "עלי".
למחרת, בשיעור "תורת המחירים א'", הודיעה ורד כי הנושא
סגור. "אני ואת ועוד שלושה בחורים", קרצה "ביום שבת נפגשים
אצלי". שאלתי מיהם הבחורים, והיא נשכה את שפתיה, תוך שהיא
מהנהנת וסוגרת קמעה את עיניה. היא הסתובבה כדי לחפש אותם
ולהראות לי, אך הנוכחים בקורס היו רבים מדי והמרצה כבר החל
להרביץ בנו את תורתו במרץ מהיר מדי. לכן היא הבטיחה שאני אהיה
מרוצה, החלה לכתוב את דברי המרצה ולא הפסיקה לחייך במשך כל
השיעור. בסוף השיעור היא נפרדה ממני בחיוך רחב "חכי שתראי
אותם. אם את לא מתאהבת בהם מיד, אני צנצנת". "לא באתי
לאוניברסיטה כדי לחפש חתן", מלמלתי. "אני לא מבינה אותך" היא
נדה בראשה, אך לא הוסיפה למשפט הסתום סוף ובקלילות, שהפתיעה
אותי, רצה משם.
בשבת הגעתי לדירתה ברחוב ריינס בתל אביב. לא היה לי מושג
איך היא השיגה את הדירה. חצי שנה לפני תחילת הלימודים אני כבר
תרתי בכל תל אביב כדי לחפש מקום ראוי למגורים. כל הדירות היו
ישנות או קטנות או מסריחות או הכל ביחד. בסוף נשארתי בבית,
כמו שרצו ההורים, שהבטיחו בתמורה לממן את לימודי במשך כל
התואר. בינתיים לא הייתי בטוחה כמה טוב העסק שעשיתי איתם.
כשנכנסתי, הייתי ראשונה והיא עדיין היתה באמצע ההכנות. שותפתה
לדירה חזרה לבית הוריה לשישי- שבת, וורד ללא ספק ניצלה את
העניין. מוזיקה בקעה מהסטריאו של השותפה, השולחן בסלון היה
ערוך סלטים ולחם ושתיה "כי סטודנטים צועדים על קיבתם", וורד,
עליזה ומקפצת היתה הולכת אל המטבח ושבה ממנו, כשהיא עמוסה בכל
מיני דברים טובים. "את מופתעת שאני כל כך מסודרת בדירה שכורה,
נכון? אל תהיי, לא היה לי כלום במקרר, עשיתי קניות לכבודכם".
הדברים הביכו אותי והשפלתי מבט, "אל תדאגי, את תזמיני בפעם
הבאה" היא צעקה אחרי שקלטה אותי וכבר היתה בדרכה אל המטבח.
התיישבתי על השטיח והתחלתי להוציא מהתיק את כל הספרים שהוצאתי
מהספריה ביום חמישי. הוצאתי את הסילבוס ואת המחברת ואת ההוראות
לעבודה והתחלתי לקרוא. צילה של ורד העפיל עלי כשהיא נעמדה
מעלי ושאלה מה אני עושה. "חכי שהם יגיעו, פראיירית".
הם הגיעו. צלצלו בדלת והקפיצו את שתינו. ורד עמדה
לצעוק "פתוח" , אך הם כבר פתחו את הדלת ונכנסו. הם הניחו את
התיקים והתיישבו על הספה. "מה המצב?" שאלה ורד וחיבקה את
הבחור שישב בחלק השמאלי של הספה. הוא הנהן שהכל בסדר, כי כבר
נגס ביס מפיתה שטבל בחומוס שהיה שם, וורד הציגה אותו- "רוני,
זה שימי. הוא איתי ביוגה". אחר כך ביקשה משימי שיציג את שני
חבריו, שאת שמותיהם לא זכרה. הוא סימן בידיו שתמתין, ואחר כך
אמר, בפה חצי מלא, ובקיצור נמרץ "ערן, רם". "נעים מאוד, רוני"
חייכתי אל השניים. ורד צדקה, כבר הייתי מוכנה להתחתן עם
שניהם. על שימי ויתרתי כי היה חורני. ורד התיישבה והתחילה
לאכול. כך עשו גם הם, ואני התביישתי לי כמה דקות, עד שהרעב גבר
לו ועד שקרקור הבטן שלי נשמע לאוזניו של רם, שהציץ בי מחייך.
אכלתי גם אני. "אמממ... אה..." שימי סימן לנו שנחכה, והוציא
מתיקו שקית ובה בייגלה טריים שקנו בדרך ביפו. "שכחתי לגמרי"
אמר כשבלע את מה שהיה בפיו. "תוציא, תוציא את הממתקים" אמר
לו ערן. עוד תיק התרוקן כששימי הוציא ממנו שקית ממתקים תפוחה
, ואני תהיתי אם הם הביאו גם ספרים וקלסרים, או שבזאת הסתכמה
תרומתם לעבודה. ורד נתנה בי מבט קצרצר של התנצלות, ואחר כך
המשיכה לבלוס. אחר כך היא תגיד שהם בנים, ואין מה לעשות, הם
צריכים אנרגיה. החינגה נמשכה כשעה, ואז ניגשנו לעבודה.
"יש שני חלקים" אמרה ורד, "אולי נתחלק?" כולם הסכימו, ואני
חשבתי שכדאי שאני אהיה עם ורד, ושלושת הבנים יהיו ביחד, אבל
לורד היו תכניות אחרות. היא תהיה עם שימי ואני עם רם וערן.
שוב קצת התביישתי, כי לא ידעתי אם החלוקה שלה נבעה מכך שהיא
נדלקה קשות על שימי או מכך שרצתה שאני אבלה עם הבחורים, אך ורד
שוב קלטה אותי בחיישניה המדויקים והכריזה "אם שלושתם יהיו ביחד
בכל מקרה לא ייצא שום דבר". בהתחלה קצת התבאסתי, אבל פתאום
קלטתי את הטמטום במה שאני מרגישה והתנערתי מזה. ורד ושימי
לקחו את החלק הקל- מהן המגמות והתמורות הכלכליות העיקריות
בשנים 1958 - 1968? קראתי את החומר בבית וכבר ידעתי את התשובה
בעל פה, אבל לא אמרתי דבר. אנחנו היינו צריכים להציע דרכים
לשינוי המצב, לשיפור כלכלת ישראל באותה התקופה. כל זאת בלי
ידע בסיסי בכלכלה. בדיחה. "שטויות", אמר רם. "הם יודעים
שאין לנו שום רקע, הם לא יבדקו את זה ברצינות. זה כמו שמישהו
שלומד שבועיים הוראה יצטרך לכתוב מערך שיעור לסטודנטים לתואר
שני. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להסתכל על מה שקרה בעשור
שאחר כך, עד מלחמת יום כיפור ולהציע את זה. וגם לחשוב על כמה
דברים יצירתיים. קטן עלינו". חשבתי שזה רעיון דפוק. שתקתי.
ערן אמר שנעשה "סיעור מוחין". לקחתי עט והם התחילו להעלות
רעיונות: "לעבור לאוגנדה", "לשדוד נפט מארצות ערב", "נפט במקום
שבויים", "לסחוט אנשים עשירים מכל העולם", "לשחות בניגוד
לזרם". הרמתי את ראשי, בלתי מרוצה בעליל ממה שקורה שם. ערן
הסביר "את חייבת לרשום את הכל. אחר כך נסנן. ובלי ביקורת
בבקשה. אסור להעביר ביקורת. וגם את יכולה לתת רעיונות" ורם
שאל "קרה משהו? את לא מדברת". "פשוט אין לי רעיונות" סיכמתי את
השיחה והתחלתי לכתוב את הרעיון האחרון שלו. הם המשיכו: "למכור
ילדים מחוץ לנישואין לתושבי יבשת אירופה", "לשלוח בנות יפות
כמו רוני להתחתן עם אנשים עשירים וזקנים כדי לרשת את הכסף
שלהן", "להשכיר בנות יפות כמו רוני בתור אמהות פונדקאיות
לזוגות חשוכי ילדים", "להכניס נשים יפות כמו רוני למקומות
העבודה כדי להגביר את פריון העבודה"... "תשמעו," קטעתי את רצף
הרעיונות הגאוניים, "באמת שזה מחמיא לקבל כאלה מחמאות מבחורים
מקסימים כמוכם, אבל אולי נסתכל קצת בספרים, זה יכול לעזור".
ערן עמד לסרב, אבל רם הציץ בי וחייך עם הפה ועם העיניים. "למה
לא?" בואו נקרא בספר. חייכתי אליו בהכרת תודה, תוך שאני נשבית
בקסמיו. פתאום התחלתי לדמיין שהוא נורא מוכר לי ואפילו יכולתי
להישבע שאני מכירה אותו שנים, אבל מכיוון שנטיתי להתאהב בקלות,
איפסתי את עצמי וחזרתי אל הספר. העבודה החלה להרקם, ודווקא
הלכה די בסדר. מדי פעם הצצתי אל ורד ושימי, ולצערי ראיתי
שאצלם הדברים מסתדרים פחות. היא ניסתה להתקרב אליו, אך הוא
נרתע, כנראה בשל מראה הכבד. היא כתבה והציעה רעיונות, והוא
המשיך לנשנש חטיפים. היא היתה בחורה מקסימה והוא סתם ברברי.
לא הבנתי איך ערן ורם יכולים להיות חברים שלו. כשסיימנו, והיו
דרושים רק כמה תיקונים, שאלתי את ורד מה איתם. היא אמרה שהם
עדיין לא סיימו. רם שאל אם הם צריכים עזרה, ומיד הציע שערן
יעזור להם, כי יש לו רעיונות טובים, ובינתיים אני ורוני נעשה
את התיקונים. שימי קפץ על הרעיון כאמצעי התגוננות בפני
מתקפתה של ורד, כך שערן לא יכול היה לסרב, ואני עלצתי. ישבנו
על זה עוד כמה דקות, שבהן לא יכולתי להתרכז, ורם עשה את מרבית
העבודה, ואז עברנו נושא. "מאיפה אתה?" "מחולון" "גם אני!
באיזה רחוב אתה גר?" "אלי כהן", "יואאוו, זה ממש קרוב אלי, אני
בהופיין. רגע, בגלל זה היית לי מוכר, למדת ב..." "כן", הוא
קטע אותי, "למדנו באותה כיתה". הסתכלתי עליו מופתעת, והוא טרח
להסביר "את בטח זוכרת, רמי אזוליי". בום, איזו נפילה. וואלה.
בטח הוא ראה שאני בשוק, כי לקח לי כמה דקות לעשות את כל
ההשוואות ואת כל הבחינות. אמנם השתדלתי לא להפגין את זה, אבל
לא בטוח שאני שחקנית כל כך טובה. אחרי כל ההשוואות הצלחתי
בסופו של דבר לראות בפנים שלו זכר לרמי אזולאי, ומאותו רגע
ואילך הנושא הטריד אותי- האם יתכן שהוא כל כך שונה מרמי אזולאי
שאני זוכרת? הוא היה הרי הטיפוס הכי חנון והכי מעיק בכיתה
שלנו. הוא היה דוחה.
הטלפון צלצל ולפני שדיברתי הוא כבר שאל "את יורדת?" רצתי
למטה. רם המתין לי בצומת, מעכב את התנועה וסימן לי להיכנס
מהר. "שיואו, איזה כבדה את". נסענו לאוניברסיטה. בדרך
ריכלנו על המרצה ועל ורד ועל שימי. "הוא בן דוד שלי, מה אני
יעשה?" אמר לי לפני כמה שבועות בטלפון ואני לא הפסקתי לצחוק.
"איך בני דודים יכולים להיות כל כך שונים?" "תשמעי, תמיד יש
כבשה שחורה אחת במשפחה". הוא סיפר שמשהו בכל זאת נרקם ביניהם.
"אני לא מבינה מה היא עושה איתו" ורם אמר "מה הוא עושה
איתה?" "איזה רשע, היא מקסימה. לא ראיתי עם אופי יותר טוב
משלה", ורם פסק בחיקוי של גידי גוב מזהו זה "אופי? אופי זה
המצאה של מכוערות". אחר כך הוא התנצל והודה שורד חמודה לאללה.
רק קצת שמנמנה, הסכמנו. היה לנו כייף ביחד. בשיעורים ישבנו
ביחד, גם עם ורד ושימי וערן. למבחני סוף הסימסטר למדנו ביחד,
רם השיג מלא חומר מתלמידים של שנה ב' ובכל פעם למדנו אצל מישהו
אחר. בערבים בילינו ביחד, לפעמים עם שלושתם ולפעמים עם חברים
אחרים של רם. אחרי הבילויים האלה, חזרנו ביחד, רק שנינו
הביתה. בדרך לאוניברסיטה דיברנו על הכל, עלי ועליו. על
השינוי שחל בו בצבא, על המשפחה שלי, על הכלב שלו. על הכל. רק
על התיכון לא דיברנו. נראה היה שבחודשיים האחרונים רם הפך לכל
עולמי. ובאמת היה לי טוב. הרגשתי שפתאום הכל מסתדר, ושאני לא
צריכה לחשוש מהמשך הלימודים. יש עם מי ללמוד, ושוב יש ממי
להעתיק.
בערב חזרנו ביחד הביתה. היה יום ארוך שהסתיים בשמונה,
ולאף אחד מאיתנו לא היה כוח. רם הציע לי לבוא אליו, ולא היה
לי משהו טוב יותר לעשות, אז הלכתי. ישבנו בחדר שלו וראינו
טלוויזיה ואכלנו פופקורן ודיברנו. דיברנו ודיברנו. אני שוכבת
על המיטה והוא יושב על השטיח, נשען על המיטה ומשחק בשערי.
דיברנו ודיברנו. הוא יושב על השטיח, נשען על המיטה ומשחק
בשערי, ואני שוכבת על השטיח, ראשי על ירכיו. דיברנו ודיברנו
ובסוף הדיבורים רם הרכין ראשו ונישק אותי. זה לקח כמה שניות ,
ואז עלתה בי תחושת גועל והזזתי את ראשי. כל מה שיכולתי להגיד
אז זה "מצטערת" וללכת הביתה.
שתיקת אלחוט. הוא נעלב ואינו מתקשר. שתיקת אלחוט, אין
לי אומץ. מה אפשר להגיד לבחור הכי מקסים בעולם, כשצריך להגיד
לו שלא רוצים לצאת איתו? מה אפשר להגיד לבחור שבו התאהבתי,
כשצריך להגיד לו שלא רוצים לאהוב אותו? היה לי טוב איתו. טוב
להיות במחיצתו ולדבר איתו. טוב לצחוק איתו, לעצבן אותו, ללמוד
איתו. אבל שם במוח עמוק, הוא עדיין רמי אזולאי, ילד ששנאתי.
לא ידעתי למה שנאתי אותו כל כך. לא היתה סיבה בעצם. אבל זה
השתרש בי כל כך, ופתאום לא יכולתי להוציא את זה מהמוח. שאני
אהיה חברה של רמי אזולאי?
